לקהילות יהודי בולגריה היו מספר מאפיינים בולטים: כולן היו קהילות קטנות, השוכנות הרחק מן המרכזים היהודיים באימפריה העות'מאנית, או בלשון אותם ימים: "בירכּתי תוֹגרמה". הווי החיים בקהילה, ארגונה ויחסי הגומלין בינה לבין השלטונות ובין יהודי הקהילה לבין האוכלוסייה הלא-יהודית, דומים ואופיניים לאלה של קהילות קטנות ונידחות באימפריה. עם זאת, לא מעט מביניהם, מוצאם היה מקהילות ותיקות ברחבי בולגריה. ראוי לנכון, אם כן, להקדים ולהציג בקצרה, משהו מאופיין של הקהילות היהודיות בשטח המהווה כיום את בולגריה.
התקופה הקדומה
"ההיסטוריה של יהודי בולגריה ראשיתה איננה בימי הביניים; אלה הגיעו לארץ זו עוד בטרם חצו הסלאבים את הדנובה …" . כך טוען, בצדק, פרופ' קצרוֹב במאמר, שבו הוא מביא כתובת 1 יהודית, כתובה ביוונית מן העיר אוֹאסקוּס העתיקה – כיום הכפר גיגן, בסמוך לעיר ניקופול. המקום הוא באזור שהיה מכונה באותם ימים מואזיה התחתונה, על גדת נהר האיסקר, הנשפך אל הדנובּה. אין בכוונתנו לנתח כתובת זו או להתעכב עליה; מדובר בה על אדם בשם יוסי, ראש בית הכנסת – ארכיסינגוגוס. על-פי המוסכם על רוב החוקרים, מדובר ביהודי בעל תפקיד וייחוס רם. הדבר השנוי במחלוקת הוא, זמנה של המצבה; על-פי קצרוב, מדובר במצבת קבורה מן המאה השנייה לספירה, ואילו שוובּה טוען שהכתובת היא מאמצע המאה הרביעית לספירה.
כך או כך, זוהי עדות לקדמותם של היהודים בבולגריה. ישנן עוד עדויות לקדמות היהודים, כגון בתי-כנסת שנחשפו ברחבי הארץ. שניים מהם נזכיר כאן: הראשון נחשף בעיר פלובדיב, היא פיליפופוליס הקדומה. יסודותיו של בית הכנסת נתגלו בחפירות שנערכו בראשית שנותה-80 של המאה ה –20, באתר מן התקופה הרומית. הדבר פורסם בהרחבה על-ידי שני חוקרים. לענייננו חשובה העובדה, שהחלק הקדום מאותו בית-כנסת, מיוחס למאה השנייה לספירה ואילו המאוחר יותר, לאמצע המאה הרביעית. נמצאו שם כתובות יווניות ומנורת שבעת הקנים, המעידות על היותו אתר יהודי. כיום ניצב מעל האתר מבנה מגורים. בית הכנסת השני נחשף בקיוסטנדיל, בגבולה המערבי של בולגריה: במשך שתי עונות חפירה שנערכו שם, 1988-89, נחשפו יסודות של שני בתי-כנסת. בשיחה שקיימתי עם הארכיאולוג שעמד בראש החפירות במקום, אנדרי מלמד, נאמר שהמבנה המאוחר הוא מן המאות 6-7 לספירה, ואילו הקדום הוא, קרוב לוודאי, מן המאה ה-2 או ה-3 לספירה. עדיין לא התפרסם חומר על אותן חפירות, ומחוסר תקציב כוסו גם הן, בציפייה לימים טובים יותר.
יהודים מעורבים בתהליך התהוותו של העם הבולגרי כמעט מראשיתו, מימי נדודי השבטים הפרוטו-
בולגריים מאזורי הוולגה אל מעבר לדנובה. אחת הסיבות הייתה המאבקים הבלתי פוסקים שהיו לאותם שבטים עם הממלכה הכּוזרית, אשר שליטיה קיבלו עליהם מרצון, סביב המאה ה-9, כמה מיסודות היהדות. על קשרים בין הכּוזרים לבין השבטים הנודדים הללו ניתן ללמוד, בין השאר, מן העובדה שעם קבלתם של האחרונים את הנצרות,
שלח המלך בּוריס ה-I, נציגים של המתנצרים הבולגרים החדשים אל האפיפיור ניקוֹלאוס ה-I, ובפיהם שאלות הלכתיות. מן השאלות משתקפת השפעה יהודית מסוימת. לידינו לא הגיעו השאלות אלא רק תשובות האפיפיור. הנושאים העולים מתוכן הם: הבאת ביכורים, שמירת שבת, כּשרות, נידה, טומאה וטהרה וכיוצא באלה. נביא מספר סעיפים שיבהירו את ההשפעה, שאפשר כי הייתה ליהודים על שכניהם הפרוטו-בולגריים, כתוצאה מאותה קרבה:
סעיף 10 דן באיסור לעסוק בכל מלאכה ביום השבת:
האפיפיור מבהיר לשואלים מדוע אין עוד צורך להקפיד על שמירת השבת לאחר הופעת המשיח; יש להקפיד עליה רק באופן רוחני. עוד נאמר: "אם נשמור את יום השבת, הרי נחזיר בכך את חוקי היהדות ונחיה תחת אמונתם הכוזבת" – "subdat perfidiam iudaeorum Sibi”…
סעיף 43 עניינו מאכלים אסורים:
כאן נמצאו תשובות לשאלות בנוגע לכשרותו של המזון, לבעלי-חיים המותרים לאכילה. האפיפיור מבהיר שכל החיות והעופות מותרים: "כל בעלי החיים טהורים וכל יצורי האל כשרים" – ”Omnia creatura Dei bona est"…
סעיף 15 משיב לשואלים, האם מותר לשאת שתי נשים?
התשובה שוללת זאת באופן מוחלט. על פי האל והנצרות, בראשית נברא האדם וניתנה לו אישה אחת! כאשר נאמר: "… והיו לבשר אחד…", הכוונה הייתה לשניים ולא לשלושה או ליותר.
סעיף 56 עונה לשאלה, האם מותר להמשיך ולערוך תפילות להורדת גשם, בעת בּצורת ועצירת גשמים.
האפיפיור משיב שאין בכך כל רע, אך מוטב כי את התפילות יישאו עבור המתפללים הכמרים שלהם, שהרי הם המתווכים בין צאן מרעיתם לאל. ראשית, מנהג זה של תפילה להורדת הגשם היה מקובל בקרב היהודים. שנית, לפנינו שוני בין התפיסה היהודית, של קשר ישיר ובלתי-אמצעי בין האדם לבוראו, לבין זו הנוצרית שלפיה, הכומר הוא המתווך בין אלוהים לאדם.
סעיף 63 האם מותר לגבר להתייחד עם אשתו ביום המקודש לאל?
התשובה – היות שיש להינזר מכל דבר חול ביום כזה, על אחת כמה וכמה אסור הדבר כאשר מדובר בתענוגות בשרים.
נקודה נוספת, היא יצירתו של ה-א'-ב' הקירילי; גם כאן יש עדויות ברורות לשימוש בכמה אותיות עבריות, שהאחים קיריליוס ומתודיוס מסאלוניקי עשו, כשיצרו את הכתיב הסלבי-בולגרי. כך למשל האות Б היא האות העברית בּ', אך במהופך; האות Ш מקבילה ל-ש' העברית, והאות Ц ל- ץ העברית. שתי האחרונות אינן קיימות ב- א'-ב' היווני.
התקופה הביזנטית
כעבור כ-200 שנה, במאה ה-11, מוזכרים יהודים בבולגריה, בזכות הכתובים שכמה מהם הותירו אחריהם. כך, למשל, טוביה בן – אליעזר, מחבר "לקח טוב". עליו נאמר, שעיר מולדתו הייתה קאסטוֹריה, אז – בממלכת בולגריה.
במאה ה-12 חי ופעל בבּרוֹיה, היא סטרה-זגוֹרה של ימינו, החכם ר' אבישי מארץ זגור"ה. ר' יהודה מוֹסקוֹני, יליד אוֹכריד, חי במאה ה-14 וחיבר את הפירוש על ר' אברהם אבּן עזרא לתורה, בהיותו בן 34.
פעילות זו של תלמידי חכמים ברחבי בולגריה, בתקופת האימפריה הביזנטית, רומזת על המשכיות בחיי הקהילות ועל הפעילות התרבותית שלהן. אותם יהודים מצאו את מקומם בערים המרכזיות, שהיוו גם צמתי מסחר.
כל הנזכרים למעלה, היו יהודים רומניוֹטים (יהודים שהשתיכו לממלכה הביזנטית; רוּם בפי השליטים העות'מאניים הייתה ממלכת ביזנץ, מלשון רומא, הכנסייה הרומית המזרחית, השלטת בחלק זה של העולם), אך הם חיו ופעלו בשטח שהיה אז בשליטת מלכי בולגריה.
באיגרת עברית מן המאה ה-13 נרמז שהמלך הבולגרי אסן ה- II הפגין יחס אוהד כלפי היהודים. הוא ניצח בקרב ושבה את תאוֹדורוס "היווני", קיסר ניקיאה. מן התעודה עולים מעשיו של אותו קיסר נגד היהודים: איסור השימוש בתלמוד, עושק רכוש יהודי והתעללויות שונות. אסן ה-II אף ציווה על שלושה יהודים שיעוורו את עיני השבוי (דבר הסותר במידת-מה את חיבתו, כביכול, כלפי היהודים…) וכך הוא נשלח לארצו. האיגרת מיוחסת לר' "יעקב הרופא", אשר שלח אותה אל בן-דודו יעקב דה לאטס בן אלי יצחק מקרקסוֹן. היא נכתבה סביב 1264.
פרשה מעניינת הכורכת את שני העמים יחדיו, היא פרשת נישואיו של המלך איבן אלכסנדר עם היהודייה שרה (או תמרה). על-מנת לשאת אותה, גירש המלך את אשתו הראשונה. מלכתו החדשה נקראה מעתה תיאודורה. שרה-תיאודורה, הייתה בת למשפחה יהודית מיוחסת מטרנובו ובנה, איבן-שישמן היה המלך הבולגרי האחרון שמלך על כל בולגריה מבירתו, טרנובו הגדולה.
מעבר לקוריוז שיש בפרשה זו, לפנינו גם ראיה סבירה לקיומם של יהודים בעלי עמדות בכירות ומעמד מכובד, שיכלו לבוא ולצאת בארמון המלוכה. קשה להניח שהמלך היה נושא אחת מפשוטות העם (ומה גם נוכריה), אף אם הודגש יופייה הרב של זו. כמו-כן, בלתי סביר שמלך, אשר נשא אישה מקרב הקהילה היהודית במקום, ייצא בשצף-קצף כנגד ראשיה ומכובדיה, יחרים את רכושם ויגרשם מן העיר, טענה שהושמעה ללא שום הוכחה כלפי יהודי העיר. לאחר הכיבוש העות'מאני נעלמו היהודים מטרנובו ומסביבתה.
קיימת מסורת, ללא שום תיעוד מוצק, בדבר בוגדנותם של היהודים, שאחד מהם מסר את העיר לידי הצבא העות'מאני, אשר צר על הבירה למעלה משלושה חודשים. על-פי אגדה זו, יהודי מקומי התחמק ביולי 1393, אל אוהלו של סלימאן-צ'לבּי, בנו של בּאיזיט ה-I והמפקד העליון של הכוחות הצרים במקום. היהודי מסר לו מפתח של אחד השערים הצדדיים לעיר. בעקבות כך פלשו העות'מאנים במרמה, הכו בתושבים, שדדו, אנסו ורצחו ולבסוף, העלו את עיר הבירה באש. בעוד סלימאן-צ'לבי ממתין לקבלת מפתחות השער הראשי, הגיע אליו אותו יהודי וביקש גמול על מעשהו. סלימאן ציווה להתיז את ראשו והפטיר אל הסובבים אותו: "זה הפרס המגיע לבוגדים; היום הסגיר את עירו מחר יבגוד בנו." הגוויה הושלכה לבור ובמשך דורות, כל בולגרי-נוצרי שעבר במקום השליך אבן ואמר: "מקולל יהיה לעד". כך נוצרה גבעה, המכונה עד היום "הקבר היהודי". האגדה מופיעה לראשונה בכתובים בשנת 1886, בספרו של בּרוֹן על העיר טרנובו. מטבע הדברים, הלשון שם היא ארכאית ופתטית, אך הסיפור בעיקרו איננו שונה מזה שהבאנו למעלה, והוא בעל גוון אנטי-יהודי עז. הדבר המרכזי העולה מן האגדה הוא, כי הבולגרים זיהו את היהודים כמי שמשחקים לידי הכובשים העות'מאניים, בעוד שאלה בזים להם!
יש בסיפור מן ההשלכה לאחור, על-ידי גורמים שהיו מעוניינים לתרץ את נפילת הבירה מחד גיסא, ולמלא צרכים אנטי-יהודיים של הכנסייה הפרבוסלאבית, מאידך גיסא. יש יותר מקורטוב של דמיון בין מעשהו של היהודי מטרנובו לזה של יהודה איש קריות, שהסגיר את ישו תמורת 30 שקל כסף…
בשל חוסר ממצאים או עדויות, קשה לדעת מה היה מספרם של היהודים בבולגריה באותן מאות שנים, ומה היה משקלם באוכלוסייה המקומית. כהנחת יסוד, נוכחות היהודים הייתה מצומצמת ביותר. בדרך-כלל הם לא נרדפו על-ידי השלטונות, אך הדבר לא נבע מסיבות של קירוב לבבות; אין לתאר את מערכת היחסים כאידיליה מתמשכת, כשהבולגרים רואים ביהודים מקור שממנו ינקו את ראשית תרבותם. במרוצת מאות השנים היחסים היו ריאליים, וכל צד ידע להפיק את הרווח והתועלת לעצמו: הבולגרים ניצלו את כישוריהם של היהודים במסחר ובמלאכות שיכלו לסייע בפיתוח מדינתם וכלכלתה, הן בימי הממלכה הראשונה והן בשנייה. היהודים, לעומת זאת, ראו בבולגריה ארץ-מקלט מפני רדיפות הביזנטים, הוואלאכים או ההונגרים, לרוב על רקע דתי. כך, למשל, עולה מאיגרתו של האפיפיור גרגוריוס ה-IX אל מלך הונגריה בּלה ה-IV בה הוא מתאונן על יחסו האוהד של מלך בולגריה, אסן ה-II, כלפי היהודים והכופרים השונים (הבוגומילים).
הכיבוש העות'מאני
רוב היהודים שהיו מצויים ברחבי בולגריה של ימינו ערב הכיבוש העות'מאני, נקראו בפי יהודי ספרד, שהופיעו מאוחר יותר, "גרגוס" – יוונים, באשר היוונית הייתה שפת דיבורם. יהודים אלה היו חלק הארי באוכלוסייה היהודית. כאמור, יהודים אלה כונו גם רומניוטים, בהיותם תושבי ביזנט. מלבד השפה, ייחדו אותם מנהגי פולחן והלכה שונים מאלה שהחזיקו בהם היהודים מהונגריה ומאשכנז, שהיו מעטים מהם במספר. היה שם גם מספר מצומצם של יהודים מצרפת ומאיטליה. יהודי הונגריה הגיעו לבולגריה לאחר שגורשו ע"י המלך לאיוֹש ה-I "הגדול", בשנת 1376, והתיישבו בצפון-מערב המדינה. יהודי בּווריה גורשו משם ב-1470. חלק מהם הגיע למספר ערים בבולגריה, שבהן כבר ישבו קהילות יהודיות. גל המהגרים האחרון והגדול מכולם היה מקרב יהודי ספרד ופורטוגל, לאחר שאלה גורשו ונמלטו מחצי האי האיברי. יהודים רבים הגיעו אל האימפריה העות'מאנית. חלק מהם נדד מהמרכזים הגדולים – אסתאנבול, סאלוניקי ואדריאנופול – אל עבר ערי בולגריה של היום. השפעתם הייתה מכרעת והם הפכו
לקהילה הדומיננטית. הקהילה האשכנזית הקטנה יותר, שהתמזגה עם יהודי הונגריה, המשיכה לשמור על אוטונומיה ועל בתי-כנסת נפרדים, קיימה סדרי פולחן משלה ואף שמרה במידת-מה על שפתה, שפת היידיש. המתח הבין-עדתי שהיה מראשית המאה ה-16 בקהילות הגדולות כמו בסאלוניקי או בקושטא (אסתאנבול), היה גם מנת חלקם של היהודים שישבו בערים המהוות כיום את בולגריה. כאמור, גם כאן היהודים הספרדים היוו את רוב הקהילה. המאבק היה על עמדות כוח ובנושאים הלכתיים וכן על מנהגים שכל קבוצה החזיקה בהם מימים עברו.
בפסק הלכה שכתב ר' יוסף קארו הוא קבע שיש לנהוג בק"ק פליבנא (פלבן), על פי הרוב הספרדי ועל האשכנזים לקבל זאת: "…היו האשכנזים צריכים לנהוג כמנהג הספרדים, לפי שהאשכנזים הראשונים שבאו, בטלו לגבי הספרדים ההם והיו צריכים לנהוג כמנהגם."
ההבדלים באו לידי ביטוי גם בסופיה, כפי שכתב ר' יצחק בכר אדרבי. שם קיבלו יהודי ספרד אישור להמשיך בנוהג הלכתי מסוים שהביאו עמם, למרות שיהודי הונגריה (האונ"גרוש), שקדמו להם בעיר – אחזו במנהג שונה. מנהג נוסף שהיה שונה בין יהודי בולגריה הרומניוטים לבין יהודי ספרד היה נוהג מתן הסבלונות, זה השי שהחתן היה שולח לכלה המיועדת. הרומניוטים ראו במתנה שווה-ערך לקידוש הכלה; גם אם טקס החתונה לא התבצע, היה צורך בכתיבת גט. הספרדים לא הכירו בכך ולא ראו במשלוח הסבלונות כל התחייבות. במקרה זה, הייתה המחלוקת גם בין יוצאי אשכנז לבין עצמם: יהודי בווריה דגלו במנהג הרומניוטי, בעוד שהיהודים שהגיעו מהונגריה הצטרפו בהתנגדותם ליהודים יוצאי ספרד. מתשובתו של הרשד"ם, ר' שמואל דה מדינה, שנשלחה לקהילת סופיה בנושא הסבלונות עולה עוד, שרוב יהודי ספרד שהגיעו לסופיה, מוצאם היה מסאלוניקי.
את הידיעות על יהודים בבולגריה אנו שואבים בעיקר מספרות השאלות והתשובות; אזכּור מסוים ניתן למצוא גם בתעודות עות'מאניות מן המאה ה-16 ואילך. באותם מקורות מוזכרים יהודי פלובדיב (פיליפופול), ימבּול, דופניצה, פרובדיה, פזרג'יק וסמוקוב. הקהילות המרכזיות ישבו בפלבן (פליבנא), סופיה, ניקופול, ווידין. כל אותן ערים היו צמתי מסחר בנתיבים היבשתיים או בנתיבי המים, דוגמת הדנובה.
סיכום
תולדות היהודים עד תום התקופה הביזנטית, רצופים בלקוּנוֹת היסטוריות. הנתונים העות'מאניים, הגם שהם רבים יותר, אינם מאפשרים ניתוח דמוגראפי מקיף. מן המעט שבידינו, דומה שרקמת החיים של קהילות יהודי האזור המהווה כיום את בולגריה, לא הייתה שונה מזו של אחיותיה ברחבי האימפריה העות'מאנית. יחד עם זאת, מספרם המועט ופיזורם הרב, למעלה משלושים קהילות, מנעו מתחים בינם לבין האוכלוסייה המקומית, נוצרים ומוסלמים. אין בידינו ידיעות על רדיפות יהודים בימי השלטון העות'מאני, בשל אמונתם או מסיבה אחרת. אם היו מקרים של התנכלויות, הרי הם בבחינת יוצא-מן-הכלל. מעמדם הכלכלי של רוב היהודים היה סביר, אך לא נמצאו בקרבם עשירים מופלגים; אם היו כאלה, היה זה שוב יוצא-מן-הכלל שאינו מעיד על הכלל. התפתחות הקהילות היהודיות ברחבי האימפריה העות'מאנית קשורה קשר אמיץ עם המאורעות החברתיים-כלכליים, שזו הייתה נתונה בהם. גורלן של הקהילות, שהיו באזור המהווה כיום את בולגריה, לא היה שונה. כל עוד הצליחו השליטים העות'מאניים להרחיב כיבושיהם ולבסס את כלכלתם כמעצמה צבאית-כלכלית, זכו היהודים ליחס הוגן וקיבלו עידוד לעסוק במסחר, במלאכות, בגביית מסים ובכך, לסייע לאוצר המדינה.
החל מן המחצית הראשונה של המאה ה-17 ,כאשר ניבעו הסדקים הראשונים בהישגי "השער העליון", ובמקביל וכתוצאה מכך, תכפו המשברים הפיננסיים והפיחותים במטבע העות'מאני, הורע גם מצבם של היהודים. אלה, בדומה למיעוטים אחרים, יוונים וארמנים, החזיקו בידם חלק נכבד מהצבר ההון. מעורבותם הייתה גם בהלוואה בריבית, אך בעיקר במסחר, המקומי והבין-לאומי. המצב הגיאופוליטי, שהשתנה לרעה מבחינת השלטון העות'מאני, פגע קשה גם בהם, משום שבמקומות שהייתה פעילות כלכלית ודרכי המסחר התנקזו אליהם, נוצרו והתפתחו שם אף הקהילות היהודיות. בולגריה, מבחינה זו, לא הייתה שונה. קהילת יהודי סופיה, למשל, הפכה מרכז רוחני לכלל יהודי בולגריה רק בשלהי המאה ה-19 ,כאשר הוכתרה כבירת המדינה. היא נהנתה מיתרונה כעיר שהצטלבו בה נתיבי מסחר רבים. מצב זה היה קיים בעבר, אך התפתח ביתר שאת בשלהי השלטון העות'מאני. היהודים, בגבולות המהווים כיום את בולגריה, היו פזורים, כאמור, בקהילות רבות, רובן קטנות,
שאופיין המיוחד בא להן בשל כך.
שלושת המרכיבים של האוכלוסייה היהודית בבולגריה: הרומניוטים, האשכנזים-הונגרים והספרדים, יצרו חיי קהילה הומוגניים למדי. זאת, למרות המתחים והמאבק על עמדות כוח בקהילות השונות. בנוסף היו ויכוחים, הלכתיים בעיקרם, שאפיינו את אותן קהילות. המתח גבר עם בואם של יהודי ספרד לאזור זה של האימפריה, בעיקר מהמרכזים היהודים שהיו בסאלוניקי, אדרנה ואסתנבול, בראשית המאה ה-16 .כאשר היהודים הספרדים התבססו כרוב, שככו המתח והעימותים. יהודי אשכנז שמרו על מנהגיהם ועל שפתם, ברוב הקהילות שבהן הייתה להם אחיזה אך יהדות ספרד הפכה לגורם הדומיננטי, וברוב ערי בולגריה של ימינו היוותה את הקהל היחיד. בערים שהיו בהן שני הקהלים, כמו סופיה, פלבן, וידין, ניקופול ומאוחר יותר, רוסצ'וק, בורגס וורנה, ידעו אלה גם אלה להדגיש את המשותף, תוך שמירה על המיוחד והשונה. חייבים לציין, שאותם אשכנזים שהגיעו בסוף המאה ה-14, כמעט וכולם התמזגו עם הרוב הספרדי. זכר לאותם ימים אנו מוצאים בשם "אשכנזי" או "מדג'אר", שהם יהודים ספרדים לכל דבר. האשכנזים "המודרניים", שהיוו 10% מכלל יהודי בולגריה, הגיעו לשם במאה ה-19 ממולדובה, אוקראינה ופולין. היהודים הרומניוטים נטמעו, ומלבד הד היסטורי לעברם, כמעט לא נותר מהם זכר בקרב יהודי בולגריה, למעט שמות ומילים בג'ודיאו-אספניול, המשמרים עדיין את מורשתם.
יהודי בולגריה כיום
לפני העלייה הגדולה בשנים 1948-1950 יהודי בולגריה מנו למעלה מ-50,000 נפש. בדרך כלל לא היו תופעות של רדיפה או התנכלויות כלפיהם, על רקע דתי או אחר. בעת מלחמת העולם השנייה יהודי בולגריה אמנם סבלו מיחס עויין ורדיפות, כמו העסקת הגברים בגיל 17 עד 50 בעבודות כפייה והגלייתם של יהודי סופיה וערים נוספות לפרובינציה, אך הם לא נשלחו למחנות המוות בפולין. שאלת הצלתם מורכבת ועד היום חלוקות הדעות מה בדיוק גרם לתופעה ייחודית זאת. לעומת זאת, יהודי תרקיה ומקדוניה, בשטחי הכיבוש בהם שלט הצבא הבולגרי, הוגלו לטרבלינקה ולמעלה מ-11,000 נשרפו למוות.
בתום המלחמה ועליית המפלגה הקומוניסטית לשלטון, למעלה מ-40,000 יהודים עזבו את בולגריה ועלו לישראל. הנותרים היו ברובם פונקציונרים של המשטר החדש או כאלה שלא היו מסוגלים לשינוי בחייהם מסיבות שונות. חיי הקהילות שותקו וכמעט ולא היו קיימים.
עם סיום תקופת השלטן הקומוניסטי באוקטובר 1989, היה גל נוסף של עולים – קרוב ל-4000 הגיעו לישראל. הנותרים, ניסו לשקם את חיי הרוח היהודיים, במידת האפשר. כיום חיים בבולגריה בין 2500 ל-3000 יהודים, רבים מהם בנישואים מעורבים.
