נחום נולד בסופיה ב-1917, הבן הבכור משני בניהם של יצחק ויפה פרץ. אביו היה ממייסדי התנועה הציונית בבולגריה. נחום למד בבית ספר עברי ואחר-כך – בסמינר למורים עבריים בסופיה. בעת לימודיו ביקר גם באקדמיה הלאומית לציור ולאחר סיום לימודיו היה מורה בבית הספר העברי המרכזי בסופיה. כבן למשפחה ציונית מובהקת וכחניך תנועת הנוער "השומר הצעיר", ידע נחום מצעירותו שעתידו לעלות לא"י.
בשלהי 1939 נישא נחום לחברתו – רחל, ילידת פלובדיב, בחתונת בזק ספונטנית שהוא יזם ואשר נערכה כדת וכדין בחדר המורים בבית הספר היהודי בו לימדה אמה של רחל. מיד לאחר החתונה – בדצמבר 1939, העפיל הזוג הצעיר במסגרת עליה ב' לא"י, בספינה "אוריון", של יזם העלייה – ד"ר ברוך קונפינו (הזכור מפרשת אסון הספינה "סלבדור"). ספינתם נתפשה ע"י הבריטים ונוסעיה נכלאו במחנה המעצר עתלית, שבאותה תקופה "פתח את שעריו" עבור עולים בלתי לגאליים. כעבור זמן קצר שוחררה משפחת פרץ מעתלית והחלה את דרכה בארץ, במקומות שהוקצו ע"י הקיבוץ הארצי "השומר הצעיר".
צעדי הזוג הצעיר בארץ החלו בקיבוץ גן-שמואל. אחר-כך, במצוות התנועה עברו לנקודת ההתיישבות הדרומית ביותר של אז – קיבוץ נגבה ולבסוף נחתו ב"קיבוץ ארץ-ישראלי ד' " שמקום מושבו בחדרה, כי עדיין לא הוקצה לקיבוץ זה מקום קבע להתיישבות. (בעתיד יהפוך לקיבוץ יקום, דרומית לנתניה). בכל המקומות, רחל ונחום הם חלק מסידור העבודה, עוסקים בכל משימה שמוטלת עליהם. השעה אינה כשרה עדיין להתמסר לציור, בינתיים, צו השעה הוא בניית הארץ והגנתה. עם הקמת הפלמ"ח ב-1942 מתנדב נחום יחד עם חברים נוספים מקיבוץ ד'. הוא מתמחה בטופוגרפיה, הופך למדריך בתחום ומחבר חוברות הדרכה. בגלל חשיבות התחום במסגרת ההכשרה הצבאית של לוחמי הפלמ"ח, מסופח נחום למטה הפלמ"ח. ב"שבת השחורה" (29 ביוני 1946) נופלת בידי הבריטים רשימה שמית של חברי מטה הפלמ"ח ונחום מקבל הוראה להסתתר ולשנות את שמו. כך הוא הופך מנחום פרץ, לנחום גלבוע. (שם משפחתו החדש נבחר בעקבות הצטרפות אחיו הצעיר – משה פרץ, כחבר בקיבוץ מסילות, אל מול הגלבוע).
השירות בפלמ"ח נמשך חמש שנים, עד 1947. עם שחרורו מהפלמ"ח המשפחה עוזבת את הקיבוץ ועוברת לחדרה ונחום חוזר למקצוע ההוראה ולמשאת נפשו הציור, הפעם לתמיד.
עם פרוץ מלחמת העצמאות נחום גויס לצה"ל ושירת במחנה בית ליד, ביחידה שהכינה מדריכי טופוגרפיה לצבא.
ביום העצמאות הראשון למדינת ישראל נולדה לרחל ונחום בת – יעל.
בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת זכה נחום במילגה שאיפשרה את התמחותו המקצועית בפריז, לאו דווקא בתחום הציור. אך הוא מנצל את השהות בעיר האורות כדי להשתלם באקדמיה לציור.
בצד יצירתו העשירה, היה נחום מורה לציור במשך שנים רבות.
משנות ה-50 ערך נחום יותר מעשרים תערוכות יחיד בישראל ובגלריות חשובות בניו-יורק, לונג איילנד, שטוטגרט, קלן, באזל ועוד. כמו-כן, השתתף בעשרות תערוכות קבוצתיות בארץ וברחבי העולם.
בימים אלה נחום אינו מצייר יותר, כי ראייתו נפגמה, אך הוא נשאר ערני, חיוני, חד ואופטימי כתמיד. הוא מגלה עניין רב בחידושי המדע, מתעדכן באופן שוטף בנושאים המעניינים אותו ושומר על קשר עם העולם.
נחום גלבוע, שציוריו הוצגו, כאמור, בתערוכות רבות, כונה לא פעם ע"י מבקרי אמנות "ברויגל הישראלי", לא רק בשל סיגנונו הריאליסטי-רומנטי, אלא גם ובעיקר, בשל הצבעוניות העשירה של ציוריו, הדיוק בפרטים ורוחב היריעה. הוא משתייך לאסכולה של הריאליזם הלירי המודרני. ציוריו מאופיינים ע"י רצון לתת ביטוי נאמן ומדויק יותר לתמונה הוויזואלית הנוצרת בדמיונו, בהשפעת רגשותיו ותגובותיו לחיים הסובבים אותו. ציוריו קשורים ברובם לזיכרונות ורשמים מהעבר בבולגריה ובארץ ישראל "הקטנה". הוא מרבה לצייר זיכרונות מימי נעוריו, בהם נופים מרובי דמויות. בציוריו הנושאים חותם אופטימי, מורגשת נהיה נוסטלגית לאווירה שלוה של אנשים פשוטים בחיי יום-יום.
נחום גלבוע נפטר בתל אביב, ב-13 בדצמבר 2015. יהי זכרו ברוך
