לאורך ההיסטוריה, היו הבולגרים סובלניים יותר ליהודים מאשר אירופאים אחרים. היו אמנם ביטויים של אנטישמיות; עם זאת, מעולם לא גורשו יהודים מבולגריה כמו מאנגליה, צרפת, ספרד והונגריה. להיפך: אוכלוסיית יהודי בולגריה גדלה עם בואם של יהודים שגורשו מהונגריה במאה הארבע-עשרה ומספרד במאה החמש-עשרה.
אולם, עם הכרזת עצמאותה של בולגריה בשנת 1878 הפכו היהודים שעיר לעזאזל למאות שנות הדיכוי הטורקי. האנטישמיות לא נבעה מקנאה כלכלית. ב-1893 מנו היהודים 0.85% מהאוכלוסייה וברובם היו סוחרים זעירים ובעלי מלאכה עם הכנסה צנועה. האנטישמיות הבולגרית באותה תקופה מיוחסת להשפעה הרוסית; למוצאו היהודי של בנימין דיזראלי, ראש ממשלת בריטניה שתמך בהחלטת הקונגרס בברלין משנת 1878 להגביל את שטחה של בולגריה; ובעיקר למעמד המיוחס ממנו נהנו היהודים תחת השלטון התורכי.
כתוצאה, בשלושת העשורים שלאחר השחרור, היו היהודים נתונים למעשי זוועה שהכריחו אותם לעזוב את הערים ניקופול, וידין, ימבול, קזנלוק וסטארה-זגורה, ולעבור לערים אחרות בבולגריה או בטורקיה. היו עשרות מהומות אלימות בעקבות עלילות דם; ובשתי עיירות, ווראטצה (1891) וימבול (1899), הובילו עלילות הדם לכתבי אישום ברצח וחטיפה, בהתאמה. יהודים הועמדו למשפט וזוכו.
ברשימה זו, אני מנסה לשחזר את עלילת הדם בווראטצה, בה היה מעורב סבי, יוחנן בן-בסט. קוראים מעוניינים ימצאו תיאור מפורט יותר של האירועים במאמר שפרסמתי[ii]. מקורות המידע העיקריים שלי היו התיק של משפט ווראטצה שקיבלתי מגנזך המדינה המרכזי בבולגריה[iii]; פרסומים ב- "Bulletin de l’Alliance Israëlite Universelle" בשנים 1891-1903; פריטי עיתונות בשנים 1891-1893, שמצאתי בספרייה הלאומית הבולגרית; זיכרונותיו של אבי, רפאל בן-בסט, שמצאתי בספריית יד ושם בירושלים; וכמובן, פרסומים על תולדות יהודי בולגריה בספרות העברית.[iv]
מטרותיה של הרשימה הן, ראשית, לתאר את האירוע. שנית, להצביע על ספקות ולתקן אי-דיוקים בתיאורים הקיימים של האירוע. ושלישית, להבליט את השוני בין האנטישמיות בבולגריה בשנים 1877-1915 לבין זו בשנים 1940-1944. אשתמש במונחים: "אנטישמיות ספוראדית (נדירה)" כדי לתאר דעות קדומות נגד יהודים, שאינן מקובלות בחברה ולכן אינן מוכרזות ברבים; "אנטישמיות עממית", כדי לתאר דעות קדומות נגד יהודים שרכשו מידה מספקת של לגיטימיות כדי להפוך את האוכלוסייה לסובלנית כלפי מעשי בריונות ואלימות נגד יהודים; ו"אנטישמיות ממלכתית (פוליטית)" על מנת לתאר מדיניות רשמית של הגבלת הזכויות של היהודים.
האירוע
העיירה וורָאטצָה שוכנת בשוליים הצפוניים של הבלקן. ב-1887 היו בה 11,000 תושבים ו – 22 משפחות יהודיות שהיו עניות מכדי לקיים קהילה מאורגנת. סבי, יוחנן, ואחיו סולומון, אליה ואשר, נולדו בווראצ'ה בשנים 1861, 1864, 1865 ו-1876, בהתאמה, לאברהם ולשרה (סרוצ'ה) בן-בסט. בשנת 1881 נשא יוחנן את רבקה משיח לאישה, ובמשך 10 השנים הבאות נולדו שלושה מחמשת ילדיהם.
ב- 5 ביוני 1891, נעלמה הילדה מיצה גיורגייבה בת השבע. חודשיים לאחר מכן, ב-10 באוגוסט, נמצאה גופתה מחוץ לעיירה, כשעליה סימני אלימות. נפוצו שמועות שיהודים רצחו את מיצה. האספסוף תקף את בתי היהודים, ומשפחתו של יוחנן נאלצה לקפוץ מעל הגדר לביתו של שכנם, פטר בובושבסקי. בנו, צבטקו, הפך לימים לאיש ציבור, ובשנים 1934-1944 החזיק במספר תיקים בממשלת בולגריה. פטר בובושבסקי הגן על משפחתו של יוחנן עד שהפרעות דוכאו על ידי המשטרה.
תשעה יהודים נעצרו. בית המשפט בסופיה פקד ב – 17 בנובמבר 1891 לשחרר שישה מהם. שלושת הנותרים, יוחנן, בן 30, אמו, סרוצ'ה, בת 55 וחיים לוי, בן 55, הואשמו ברצח. יוחנן ואמו הואשמו, כי אישה בעלת מוניטין של מגדת עתידות בשם אלנה וולצבה טענה כי "זו עבודה של יהודים". היא העידה, כי יוחנן ואמו השאירו בביתה את מיצה; כי הם אספו אותה שוב כעבור ימים אחדים; וכי סרוצ'ה ספרה לה למחרת שהם רצחו אותה, הקיזו את דמה וזרקו את גופתה במקום בו היא נמצאה כעבור חודשיים. חיים לוי הואשם מפני שנשמע אומר לידיד יהודי "אל תפחד" וכי נראה בעבר נותן למיצה ממתקים. אלנה וולצבה עצמה הואשמה בסיוע לרצח.
הקהילה היהודית בבולגריה מימנה את ההגנה על ידי קונסטנטין סטואילוב, דוקטור למשפט מאוניברסיטת היידלברג. הוא הוביל את המפלגה השמרנית ושמש ראש ממשלת בולגריה בשנים 1887 ובין 1894-1899. אחד ממנהיגי הקהילה היהודית בסופיה, אברהם דויצ'ון לוי, ביקש מראש הממשלה, סטמבולוב, למנוע תסיסה על ידי העברת הנאשמים לעיר אוריאחובו, שלא הייתה בה קהילה יהודית. יוחנן ואמו נדרשו להפקיד ערבות של 6,000 לבה, והיא אכן ניתנה על ידי מר קנטי מרוסה; אולם מסיבות לא ברורות הוא נתן את הערבות רק לאחר שיוחנן שהה בכלא למעלה משנה.
"משפט וורטצה" נערך באוריאחובו בתשיעי לספטמבר 1893, בנוכחות שלושה מארבעת הנאשמים. הנאשמת הרביעית, אלנה וולצבה, התאבדה קודם לכן. יוחנן טען כי ב- 4 ביוני 1891 לא היה כלל בווראטצה, אלא בכפר סמוך והציג מכתב מראש הכפר המאשר כי היה שם. הסניגור הציג גם את שני המכתבים האנונימיים בהם נטען כי הנאשמים רצחו את מיצה; ואת דברי החרטה שצוטטו מפיה של אלנה המנוחה ("מאז שוחררתי מהכלא, אני מתפללת לאלוהים שיסלח לי על מה שאמרתי על היהודים"). התובע התנגד וציין שהחוק אינן מאפשר הגשה של ציטוט דברי נפטרים כראיה בבית משפט; עם זאת, הוא הסכים כי הציטוט נכון.
עיקר העדויות נסבו סביב הממצאים של נתיחת הגופה, וסביב טענתה של אלנה כי עונתה בעת מעצרה. בדברי הסיכום, ביקש סגן התובע מטקוב לבטל כל ההאשמות בניגוד לעמדתו של הממונה עליו, זאמרוב, שהיה חתום על כתב האישום. סגן התובע ציין שאיננו מאמין כי יהודים משתמשים בדם ילדים לצורכי פולחן; כי איש מהעדים לא קשר את הנאשמים לרצח; כי הוא אינו מאמין להודאה שאלנה מסרה תחת עינויים ובמיוחד להודאתה כי סרוצ'ה אמרה לה שהיהודים הרגו את הילדה על מנת להקיז את דמה.
סיכומו (הארוך והמייגע) של הסנגור חזר על ניתוח העדויות ע"י סגן התובע. הסנגור הדגיש כי השימוש בדם נוצרי ע"י יהודים מעולם לא הוכח בבית המשפט; כי פרופסורים לתיאולוגיה טענו שהדבר אינו עולה בקנה אחד עם התיעוב היהודי של דם; כי הפצעים על הגופה של מיצה אינם מתאימים להקזת דם; וכי מסקנת הרופאים שבצעו את הנתיחה לאחר המוות, כי הוא נגרם ע"י הקזת דם נעשתה כדי לפייס את ההמון הזועם. הסנגור טען כי המוות לא נגרם מדמום, אלא מחנק וכי הרחם הוסר כדי להסוות את אינוסה של מיצה. הוא עוד ציין ש"כולנו התרגשנו מעדותה של האם של מיצה; אולם עלינו לשקול אם הנאשמים אחראים לרצח זה. על ידי פסק הדין של "לא אשם" נוכל להראות לעולם כי צדק שולט בבולגריה ".
השופטים פסקו כי הנאשמים חפים מפשע. יוחנן וסרוצ'ה השתחררו ומשפחתם המורחבת עברה לפלובדיב בשנת 1894. משפחתו של יוחנן התגוררה ברחוב סטפן קרדג'ה 1. בשנת 1930, הבית נהרס ע"י בעליו החדש ובמקומו נבנה משכן מודרני. סלומון , אחיו של יוחנן, התגורר עם משפחתו בשדרות רוסקי 59. ביתם נשאר ללא שינוי עד עצם היום הזה. סרוצ'ה נפטרה בשנת 1919 בגיל 84. יוחנן נפטר בשנת 1926 בגיל 67.
אי-דיוקים ושאלות ללא מענה בתיאור האירועים בוורטצה
מי הייתה אלנה וולצבה? כשהתחלתי לשחזר את המשפט של וורטצה, חשבתי שחוץ ממיצה גיורגייבה שנרצחה, היו יוחנן ואמו הקורבנות העיקריים של הטרגדיה הזאת. הם סבלו מאסר של שנה, תוך דאגה למשפחה ללא מפרנס. אולם, יוחנן וסרוצ'ה שרדו את סבלם הנורא; אלנה לא. לכן, היא מתגלה כאדם האומלל ביותר בדרמה הזאת. מי היא הייתה?
תיעוד המשפט כולל את הגיל וההשכלה של כל הנאשמים והעדים, אך לא את אלה של אלנה. כנראה שהייתה מבוגרת מספיק כדי להיות סבתא של תינוק בן 7-8 חודשים. לפי עדות בתה, אלנה הייתה רפת שכל; בכל זאת, היא ובעלה היו ידועים בשם "סטודנט". מה מקור הכינוי הזה? מה הייתה רמת השכלתם? מאסרה של אלנה נעשה ע"י המשטרה בעקבות המכתבים האנונימיים, לאחר שטענה כי בדרכי קסם נודע לה שהיהודים רצחו את מיצה, ובעקבות עדות שילדה כבת שש נראתה בביתה של אלנה יותר משבוע אחרי שמיצה נעלמה. יש עדויות כי אלנה עונתה בכלא; כי במהלך חקירתה "חששה שיתלו אותה"; כי הרטיבה בשתן את הספסל עליו ישבה בעת חקירתה; כי לאחר שחרורה היא קבלה טפול בבית החולים, וחמישה עדים העידו שהתלוננה כי הוכתה במהלך מעצרה. נראה כי היא אולצה להפליל את יוחנן וסרוצ'ה. בסיכום שלו רמז סגן התובע כי רגשות האשמה שלה על הפללת הנאשמים גרמו להתאבדותה.
האם הרוצח נתפס? לפי תיעוד המשפט, הזיכוי נבע מהעדר אשמה. לעומת זאת, בהיסטוריה של יהודי בולגריה נאמר שההאשמות בוטלו לאחר שהרוצח האמתי נתפס ("לא ידוע מה הייתה תוצאת המשפט, אם הרוצח לא היה נתפס"). טענה זו מתבססת על ציטוט שגוי של זיכרונותיו של אברהם דויצון לוי. בדיקה מעמיקה יותר של תיעוד הליכי המשפט, של העיתונות מאותם הימים, ושל זכרונותיו של אברהם דויצ'ון לוי לא העלתה אזכור כל שהוא כי רוצחה של מיצה גיורגייבה נתפס.
האם הואשמו חוקרי אלנה בהטיית הצדק? עדים ציטטו את אלנה כאומרת: "[החוקר] אמר לי להגיד שהילדה הייתה עם היהודים ולא לפחד כי הוא יגן עלי ויעניק לי פרס גדול". בדברי הסיכום שלו הצהיר סגן התובע: "… עדויותיהם של עדים רבים על טענתה כי [החוקר] הכריח אותה להפליל את הנאשמים נראים נכונים". עם זאת, אין כל עדות לכך שחוקרי אלנה הועמדו לדין.
השוואה בין היחס ליהודי בולגריה בשנים 1877-1915 ליחס בשנים 1940-1944
גל האנטישמיות בבולגריה בשנים 1878-1918 התרחש למרות ששנה לאחר קבלת עצמאותה, אימצה בולגריה את אחת החוקות המתקדמות ביותר באירופה באותה עת. החוקה הבטיחה שוויון והגנה על המיעוטים. הממשלה הקפידה על נורמות משפטיות והמשטרה הגנה על יהודים מאספסוף. לפיכך, נראה כי אלימות ההמונים נגד יהודים במהלך תקופה זו נבעה מ"אנטישמיות עממית" ולא "ממלכתית".
באותן השנים התפשטו גם עלילות הדם באירופה, ובשישה מקרים הן הובילו לבתי משפט. חמישה מהם (בהונגריה, גאורגיה, אוקראינה ושניים בגרמניה) הסתיימו בזיכוי. המקרה השישי היה בשנת 1899 באוסטריה. הנאשם הורשע ברצח נערה בת 19. גזר-דין המוות שלו הומתק למאסר עולם, וב-1916 שוחרר, אך לא זוכה. לאחר מלחמת העולם הראשונה, יהודי מרכז אירופה נתפסו כזרים; האנטישמיות הפכה לחצי רשמית במדינות החדשות; ועם עליית היטלר לשלטון, היא הפכה לדוקטרינה פוליטית.
בבולגריה לעומת זאת, האנטישמיות העממית דעכה לאחר מלחמת העולם הראשונה. היו אמנם פרסומים אנטישמיים. עם זאת, לא היו עלילות דם, לא הייתה אלימות המונית, ולא היו תנועות פשיסטיות כמו בגרמניה ובאיטליה. היהודים הרגישו בטוחים. המהפך התרחש במלחמת העולם השנייה, כאשר בולגריה הצטרפה למעצמות הציר. ב-1941, ממשלת בולגריה אימצה חקיקה שהגבילה את זכויות האזרח של היהודים, וב – 1943 חתמה על הסכם לגרש יהודים מבולגריה למחנות ההשמדה. עם זאת, הגירוש לא יצא לפועל. עד היום, השאלות "בזכות מי נצלו יהודי בולגריה בימי מלחמת העולם השנייה?", ו"מי אחראי לרצח יהודי תראקיה ומקדוניה" הן מושא למחלוקת.
אירועים היסטוריים נובעים מגורמים מרובים. במקרה של יהודי בולגריה, גירושם נמנע ע"י מחאותיהם של איגודים מקצועיים, אנשי רוח, הכנסייה, חברי פרלמנט בראשותו של דימיטר פשב, ואולי גם ע"י המלך בוריס השלישי והמפלגה הקומוניסטית הבולגרית. עם זאת, אני מאמין שהשאלה העיקרית איננה מי הציל את היהודים, אלא מדוע בולגריה ופינלנד היו ייחודיות בין כל המדינות בשליטת הנאצים בכך שהגנו על כל היהודים בשטחן.
כל חברה כוללת אנשים סובלניים כלפי אלה הנתפסים כשונים, ואנשים המגדירים את זהותם על פי אלה שהם שונאים. הסביבה החברתית המקדמת את השפעתן של השקפות מנוגדות אלה עדיין לא אופיינה. במיוחד, התנאים המטפחים את המעבר מאנטישמיות ספורדית לעממית עדיין לא זוהו.
בתקופה 1878-1918, לא הייתה אנטישמיות ממלכתית, ובכל זאת היו פרעות ביהודים כמעט כל שנה בגלל אנטישמיות עממית. לעומת זאת בין 1940-1944 הייתה אנטישמיות ממלכתית, אך בהעדר אנטישמיות עממית, ובצרוף כמה גורמים (התמיכה בפרלמנט, של הכנסייה ואנשי ציבור) השואה פסחה על היהודים.
מחקרים עתידיים ינסו לענות על השאלות של מדוע, מתי והיכן מתרחשת האנטישמיות העממית. מדוע האנטישמיות העממית הופיעה עם חילופי המשטר בבולגריה בשנת 1877 וירדה אחרי 1918? מה גרם לליברלים הבולגרים, אבל לא לאלה שבארצות אחרות, להרגיש בטוחים מספיק כדי לעמוד מול הממשלה ולהתנגד ב – 1943 לגירוש היהודים מבולגריה, אך לא מתראקיה וממקדוניה.
אני מודה לגב' איוונקה גזנקו, מנהלת הארכיון המרכזי של בולגריה, עבור הקובץ של משפט ווראטצה השנה 1893. תודה גם לד"ר צבי קרן ז"ל, ד"ר משה מוסק וד"ר דוד אשכנזי יבל"א על הערותיהם לגרסאות קודמות של מאמר זה.
