יהדות בולגריה מצטיירת בתודעה הישראלית וגם בתודעתה היא כקבוצה חילונית בעלת מאפיינים לאומיים חזקים. עם הקמת מדינת ישראל רוב יהודי בולגריה עלו לארץ תוך זמן קצר. מעין אירוע תנכי, אקסודוס. תופעה זו מעניינת במיוחד לאור העובדות, שהבולגרים הצילו את יהודי בולגריה מהשואה, המשטר הקומוניסטי לא התנכל, והם אהבו את ארץ הולדתם. תופעה זו לא זכתה למחקר סוציולוגי מעמיק. בהרצאתי הקצרה על ראשיתה של התנועה הציונית בבולגריה תוכלו לזהות כמה תהליכים שתורמים להבנת הסתירה הזאת כביכול.
בשנים האחרונות של המאה ה-19 מנו יהודי בולגריה כ-35.000 נפש שהתפזרו על פני כ-30 קהילות. הייתה זאת יהדות הומוגנית שהצליחה להצמיח הההנהגה מרכזית קודם הופעתה של הציונות המדינית. הנהגה זו כוננה מוסדות מרכזיים והעמידה בראשה רבנים משכילים, אשכנזים ממרכז אירופה, תוך התמודדות עם אנטישמיות גוברת.
יהודי בולגריה הושפעו מגלי הלאומיות הבולגרית ושאיפתו ארוכת השנים של העם הבולגרי להשיב חבלי מולדת שגזלו המעצמות בקונגרס ברלין. גם עיתון יהודי בולגריה, "איל אמיגו דיל פואבלו" (ידיד העם) טיפח את רוח הלאומיות היהודית והביא ידיעות טריות על הנעשה במושבות החדשות בארץ ישראל. באווירה זאת ובעידודם של רבנים וגבירים מקומיים הידועים בכינויים כנוטבלים, החלו להתארגן מ-1892 אגודות לישוב ארץ ישראל.
בחנוכה 189512 משפחות ייסדו את המושבה הר-טוב בהרי יהודה. במשך עשרות שנים המשפחות נאחזו באדמת הטרשים חרף התנאים הקשים והתנכלויות ערביי הסביבה. הן לא זכו לתמיכה מפקידות הברון ולא מהתנועה הציונית בבולגריה. הברון לא תמך משום שמסיבות מנהליות מתיישבי הר-טוב לא יכלו להעביר אליו את אדמתם כפי שדרש. התנועה הציונית בבולגריה לא תמכה משום שהציונות ההרצליינית באותה העת דגלה בפעולה מדינית על פני פעולות התיישבות. קבוצה נוספת של 10 משפחות הצטרפו באותה שנה למפעל ההתיישבות של הברון רוטשילד בחורן, שם רכש כ-60.000 דונם מזרחית לדרום רמת הגולן. אולם התנכלות ערביי הסביבה שמה קץ למפעלו. כעבור שנה ננטש המקום והמתיישבים עברו ליבנאל. אבי אחת המשפחות ביבנאל התעמת עם בדואי והרגו, בשל חשש מנקמת דם שבו המשפחות לבולגריה. כמו כן, ידוע על התיישבות קטנה על אדמות הוואקף ביריחו, בה גידלו ירקות שנמכרו בירושלים ונטעו עצי פרי הדר. היו גם ניסיונות אחדים לרכוש אדמות שהשלטון העות'מאני הכשיל.
באביב 1895 לאחר נדודים בערי אירופה היגיע לסופיה צעיר בשם יוסף מרקו ברוך. הוא הציג עצמו כ"בילואי עם רובה ביד" והטיף לכיבוש ארץ ישראל בכוח מידי העות'מאנים. צעירים יהודים באירופה דחו אותו ואת משנתו המיליטנטית. כעבור חודשיים גורש מסופיה. ברוך הגיע לפלובדיב בה לדבריו זכה להכרה וייסד חמש אגודות ועיתון בשם "כרמל". כעבור שנה עזב למצרים על מנת להקים את גרעין "הצבא הלאומי" שיכבוש את ארץ ישראל. ב-1897, חייל איטלקי אסף אותו לביתו בפירנצה, שם התאהב באחותו מאריה, כשזו סירבה לחיזוריו, התאבד מרקו ברוך בירייה מתחת לחלונה בהיותו בן 27 בלבד.
שש שנים לאחר שעזב את בולגריה ושלוש לאחר ששם קץ לחייו, מנהיגים ציונים הציגו אותו כפייטן, הוגה דעות וכאב מייסד של הציונות בבולגריה. בפועל שמו לא הוזכר בוועידת הייסוד של התנועה ועד 1902 גם לא בעיתוניה. הרצל כתב ביומנו שיוסף מרקו ברוך היה מטורף. אולם תנועות לאומיות זקוקות לגיבורים, והוא הפך למיתוס.
בפברואר 1896, פרסם הרצל את ספרו "מדינת היהודים" וקרא ליהודים באירופה להקים ארגונים ציוניים ולהתכונן לקונגרס הציוני הראשון. שני ציונים וותיקים בסופיה, נרתמו לקריאתו. הרופא, ד"ר ראובן בירר, מלבוב, שקירב צעירים לרעיון שיבת ציון, ופרופסור צבי בלקובסקי מאודסה- פעיל ציוני שהיה מעורב בעבר בניסיון לארגן קונגרס ציוני עולמי. השניים ייסדו בסופיה את אגודת "ציון" הראשונה. יהושע כלב, שעתיד להיות אחד המנהיגים הבולטים של התנועה, הצטרף לחוג הפעילים המצומצם שלה.
הרצל הטיל את ארגון התנועה בבולגריה על צבי בלקובסקי, שייסד את "הוועד הציוני המרכזי" ונבחר כיו"ר. קרל הרבסט כסגנו, ליאון רנדביל כמזכיר ויהושע כלב כחבר. הוועד לקח על עצמו להפיץ את הרעיון הציוני בבולגריה. באותה שנה יצא לאור העיתון הציוני הראשון "אברייסקי גלאס" (הקול היהודי), בלאדינו ובבולגרית. בלאדינו הוצגו מטרות התנועה ובבולגרית הודגש שיהודי בולגריה ימשיכו להיות נאמנים לעם הבולגרי ומדינתו. בסוף אותה שנה תורגם ספרו של הרצל "מדינת היהודים" לבולגרית והופץ.
באביב 1897, על רקע משבר כלכלי שפקד את בולגריה ולנוכח אנטישמיות גואה, הוועד הציוני פרסם כרוז שהודיע על פתיחתו הקרובה של הקונגרס הציוני בבאזל ומטרותיו. היהודים בבולגריה נקראו להצטרף לתנועה. באותה שנה נוסדו 18 ארגונים ציוניים ב-13 קהילות. ארבעת יושבי הראש הראשונים, בסופיה, פלובדיב פאזארג'יק, ורוסה היו אף הם משכילים אשכנזים. הכרוזים הראשונים ברוסה הופצו ביידיש.
צבי בלקובסקי, קרל הרבסט ויהושע כלב, ייצגו את ציוני בולגריה בקונגרס הציוני בבאזל. ביום הראשון של הדיונים, בלקובסקי נשא את ההרצאה המרכזית, בה הציג את מצבה העגום של יהדות בולגריה.
בטרם נפליג אל המאה ה-20, לעבר היריבות בתוך התנועה ואל מאבקיה לכיבוש ועדי הקהילות מידי הנוטבלים. נוכל לסכם:
· ההנהגה היהודית והתנועה הציונית בבולגריה העמידו בראשם משכילים ממרכז אירופה בדומה לבולגרים שבחרו בנסיכים אירופיים לעמוד בראש המדינה. זאת מתוך אמונה שאלה גם אלה מתקדמים יותר.
· באשר לאנטישמיות, אציין שיהודי בולגריה חוו באותן שניםעלילות דם, פגיעות פיזיות, מאסרים, שני משפטי עלילות דם, ופוגרומים שהקשים התרחשו ביאמבול, קיוסטנדיל ולום. אירועים אלה דרבנו משפחות להתיישב בארץ ישראל וצעירים להצטרף לתנועה הציונית.
· האווירה הלאומית ברחוב הבולגרי, כמו גם ההומוגניות של יהודי בולגריה, סייעו להפנמת הרעיון הציוני.
· מעורבות המשכילים האשכנזים בארגון התנועה הציונית בבולגריה התקבלה באהדה ובאמון ותרמה לביסוסה.
· הצגתו המאוחרת של יוסף מרקו ברוך כאב מייסד של הציונות בבולגריה הצניעה את חלקם של המייסדים האשכנזים ואת תרומתן של האגודות ליישוב ארץ ישראל. אך הוסיפה לזקיפות הקומה של חברי התנועה.
ועידת היסוד של התנועה הציונית בבולגריה נפתחה ב-1898 בפלובדיב. הנושא המרכזי שהעסיק את צירי הוועידה היה החינוך הלאומי ועורר פולמוס רב. חיצי הביקורת הופנו לעבר ארגון "אליאנס" בפריס, שניהל את רוב מוסדות החינוך היהודי בבולגריה. נציגים מסופיה דרשו מ"אליאנס" לעבור לחינוך לאומי או לעזוב את המדינה. קמה מהומה גדולה שבמהלכה הסתמנו שתי סיעות: "הקיצונים" שדרשו חינוך לאומי לאלתר ו"המתונים" שהעריכו את החינוך הטוב של "אליאנס". הוועידה בחרה ביקיר רומאנו מסיעת ה"מתונים" כיו"ר הוועד המרכזי.
להלן עיקרי ההחלטות בוועידה הראשונה:
· לדרוש מ-"אליאנס" להפסיק את הוראת הצרפתית וללמד עברית כבר בגני הילדים.
· להכשיר מורים לעברית שילמדו היסטוריה מודרנית של עם ישראל.
· להרחיב את שורות התנועה ולהוציא עיתון.
· להפיץ את מניות "אוצר התיישבות היהודים".
הוועידה השנייה נפתחה בסופיה בנאומו של הרב הראשי החדש, דר' מרדכי אהרנפרייז, ציוני ותיק ופובליציסט מחונן, מקורב להרצל ואחד העם. נאומו התקבל בהתלהבות רבה והופץ גם בקהילות האימפריה העות'מאנית. ועידה זו עסקה בדרכים להתמודד עם גלי האנטישמיות, במצבם הכלכלי הקשה של יהודי בולגריה ובחינוך הלאומי. הוחלט שבבחירות הקרובות לוועדי בתי הספר, הארגונים הציוניים יציגו מועמדים שיפעלו למימוש החינוך הלאומי.
ב1903 נבחר בפלובדיב ועד בית ספר ציוני שדרש לפקח על תוכנית הלימודים של "אליאנס". נוצר משבר חריף שגרר את התערבות הקונסוליה הצרפתית. הרב הראשי נשלח ליישר את ההדורים, אולם הציונים דחו כל פשרה. הרב לא תמך בעמדת הציונים. הוא השתמש בסמכותו, פיזר את הוועד ומינה ועד חדש תחתיו. העיתון הרשמי של התנועה הציונית בבולגריה "השופר", תקף אותו לראשונה.
בתנועה נוכחו לדעת שלא ניתן לממש את החינוך הלאומי ואת הרעיון הציוני דרך ועדי בתי הספר. על כן, בוועידה השלישית הציונים קראו לחבריהם לכבוש את ועדי הקהילות מידי הנוטבלים. לראשונה מזה דורות נוצר איום על ההגמוניה רבת השנים של הגבירים.
נתון מעניין מאותה הוועידה הוא ש-25 מתוך 52 הצירים תמכו בתוכנית אוגנדה כפתרון זמני. עניין זה כשלעצמו הצביע על מצוקתו של הציבור היהודי בבולגריה.
ב-1904 המדינה קבעה לראשונה שהבחירות לוועדי הקהילות ובתי הספר יערכו אחת לשלוש שנים בחסותה ובפיקוחה. לקראת הבחירות התנועה הציונית ניהלה מערכה כוחנית וכבשה ששה ועדי קהילות. הניצחון יוחס לסיעת "הקיצונים" וההנהגה עברה לידיהם. במהלך אותה שנה התנועה הציונית האשימה את הרב שהוא מכין תקנון שימנע מהציונים את השליטה בוועדי הקהילות. מנקודת זמן זו הציונים פתחו במאבק מר וארוך נגד הרב ותומכיו הנוטבלים.
בחלוף המשבר הכלכליהאנטישמיות התמתנה. ביום הבחירות באפריל 1907 התנועה הציונית נחלה כישלון מוחלט ואבדה את אחיזתה בכל ועדי הקהילות. הכישלון הגביר את המאבקים הפנימיים בין ה"קיצונים" שביקשו להמשיך במאבק נגד הרב והנוטבלים לבין "המתונים" שהתנגדו. רבים נטשו את התנועה ובסוף אותה שנה נמנו 492 חברים בלבד.
לאחר הבחירות הוועד המרכזי הואשם בכישלון וההנהגה חזרה לידי "המתונים". הפעם נעשו מאמצים על ידי שני המחנות (ציונים ונוטבלים) למנוע פרובוקציות ולשתף פעולה. ב-1911 זכו הציונים בארבעה ועדי קהילות ובעשרה ועדי בית ספר. אולם בסיעת ה"קיצונים" העריכו ששיתוף הפעולה מזיק למטרות התנועה וחידשו את ההתקפות. בוועידה הקרובה התקבלה החלטה שדרשה מהממשלה לפטר את הרב.
הנוטבלים הוצגו כמתנגדי הציונות והרב כמנהיגם הפועל ללא סמכות לכנס את ראשי הקהילות ולאשר תקנון אנטי ציוני. התפתחו עימותים חריפים שלא אחת גלשו לאלימות. בתגובה הנוטבלים ייסדו את מפלגתם "אוניון ישראליתה בולגארה" (איחוד יהודי בולגריה). המפלגה הצליחה לבלום את ההתקפות והבטיחה את תמיכתם של רוב ועדי הקהילות ברב הראשי ובתקנון, שאמור היה להסדיר את החיים הציבוריים של יהודי בולגריה.
ככל שבדקתי הנוטבלים לא היו אנטי ציונים, הם תמכו בחינוך הלאומי, בבת עינה של התנועה הציונית בבולגריה ותרמו מכספם למפעליה, אך הם לא רצו לוותר על יתרונם כמנהיגי הקהילות. באשר לטענה שהרב והנוטבלים מנעו מהציונים לכבוש את ועדי הקהילות, אף שהבחירות היו פתוחות ודמוקרטיות ובחסות המדינה, הגעתי למסקנה שמנהיגי התנועה היו מעוניינים במאבק עצמו שליכד את השורות והביא את בשורת הציונות לכל בית יהודי. כך הציונים התגברו גם על תקופות השפל שפקדו את התנועה.
ראשי הקהילות עמדו להתכנס בסוף שנת 1912 לאשר את התקנון ולהביע תמיכה ברב. אלא שבאוקטובר פרצו מלחמות הבלקן ולאחריהן מלחמת העולם הראשונה, בהן בולגריה הוכתה והובסה. מתוך 40,000 יהודי בולגריה גויסו 5,000 צעירים. כ-1000 לא חזרו משדות הקרב. שש שנות המלחמות הביאו שכול, רעב ואינפלציה של 1600%. הנוטבלים ירדו מנכסיהם ואיבדו את מעמדם. השבר שחוו יהודי בולגריה היה קשה מנשוא. בחשבון הנפש שעשו לאחר המלחמות, הם בחרו בדרך הלאומית שהובילה התנועה הציונית.
