יהודי בולגריה בין איום להשמדה לבין התחדשות לאומית

קהל נכבד, ידידים יקרים!
יישר-כוח ליוזמי הכנס ותודה על הזכות להשתתף באירוע חשוב זה.

כמה הערות מקדימות:
א. ההרצאה מבוססת על מחקר רב שנים ביוזמת יד ושם;
ב. המחקר מבוסס על ארכיוני בולגריה, ישראל וארצות נוספות ומעודכן ביחס למחקרים ופרסומים עד ימים אלה;
ג. לעלייה ולהעפלה מבולגריה מקום מרכזי להבנת האירועים והתהליכים שהתרחשו, אך לא אגע בהם, כי מוקדשת לכך הרצאה מיוחדת (ד"ר מוסק).
ד. ההרצאה תוקדש ברובה לתקופת השואה. 
ה. שום גורם ציבורי או פוליטי בעל דעה או אינטרסים לא התערב או מימן את המחקר ואת הספר. היוזם – יד ושם, העבודה שלי והאחריות כולה עלי.

העשור 1949-1939 היה עשור דרמטי ורב תהפוכות בקורותיה של יהדות בולגריה. הדור ההוא חווה תוך פרק זמן קצר ביותר טלטלה מדהימה במישור היהודי המקומי ובמישור הבינלאומי. מחיי רגיעה והתפתחות שלווה – אל אנטישמיות ומדיניות פרו-נאצית וכמעט גירוש למחנות ההשמדה; משחרור משלטון פרו-נאצי – אל מציאות של סובייטיזציה של המשטר; מקונצנזוס ציוני רב שנים – אל השתלטות היהודים הקומוניסטים על הקהילה היהודית; מארץ מסוגרת – אל  עלייה חופשית והמונית לארץ ישראל; מחיי גולה – אל השתלבות במדינה יהודית עצמאית. וברקע – מלחמה עולמית  ושואה! כל זאת תוך עשור אחד? איך בני אדם עמדו בכך?
   
יהודי בולגריה שייכים מבחינה היסטורית ברובם הגדול ליהדות הספרדית, שהתרכזה לאחר גירוש ספרד בקיסרות העותומאנית. אולם, עם שחרור בולגריה משלטון התורכים בשנת 1878 , נפרדה התפתחותה של יהדות בולגריה מזו של שאר המרכזים הספרדיים היהודיים באימפריה העותומאנית לשעבר, והצטרפה למעגל האירופי של השפעות תרבותיות, פוליטיות וחברתיות. יהודי בולגריה, שזכו לשוויון זכויות מלא, חשו עצמם חלק בלתי נפרד מאוכלוסיית בולגריה והשתתפו בחיי המדינה מתוך הזדהות כנה. בניגוד לארצות אחרות, בהן גרם שוויון הזכויות שהוענק ליהודים לתהליכי התבוללות, היהודים בבולגריה חיזקו את תודעתם הלאומית, הגבירו את הלכידות הקהילתית ובמקביל  למעורבותם החברתית, התרבותית והפוליטית בחיי המדינה, טיפחו חינוך יהודי ותנועה ציונית פעילה ומצליחה.
השפעתה של הדת כמכוונת את אורחות החיים, הייתה בירידה ניכרת בין שתי מלחמות העולם. הדור הצעיר והמשכיל, שהקים את התנועה הציונית בבולגריה והוליך אותה לעמדת מנהיגות בקהילה, והציבור היהודי ברובו הגדול חש ביטחון במסגרת האוטונומיה הקהילתית ואהד את הפעילות הציונית, שהעניקה משמעות לאומית מודרנית להשתייכות לעם היהודי, לקשר הרגשי לארץ ישראל, ליצירה היהודית התרבותית, לשאיפת ההשכלה והקדמה, לחגי ישראל ולהווי המשפחתי והקהילתי.  על סף מלחמת העולם השנייה מנתה יהדות בולגריה כ-50,000 נפש, מהם התגוררו כ- 55% בסופיה, הבירה. היהודים היוו כ- % 0.75 מכלל אוכלוסי המדינה.

התפתחותה של בולגריה וצרכיה הכלכליים בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, פתחו בפני היהודים אפשרויות חדשות ומגוונות בתחומי התעשייה, המסחר והכספים. מוסדות ההשכלה הגבוהה פתחו שעריהם בפני הצעירים היהודים ורבים מהם מצאו פרנסתם לאחר שהשלימו לימודים בבולגריה ומחוצה לה, כרופאים, מורים, מהנדסים, עורכי-דין וכו'. יחס השלטונות כלפי היהודים היה בדרך כלל הוגן ובלתי מפלה לרעה, גילויי האנטישמיות היו מזעריים. לויאליות היהודים כלפי המדינה בימי שלום ובעת מלחמה זכתה להערכה רבה מצד הבולגרים. הגברים שירתו בצבא כחיילים וכקצינים וכמה מאות מבניה של יהדות בולגריה נפלו במלחמות הבלקן ובמלחמת העולם הראשונה.

מתוך הקהילה היהודית בבולגריה צמחו אנשי אמנות ותרבות רבים, שהעשירו את חיי הרוח של היהודים ותרמו מכישרונם לחיי התרבות של בולגריה בתחומי המוסיקה, הציור, התיאטרון ועוד.

בשלהי העשור השלישי למאה ה-20, היו רוב יהודי בולגריה סוחרים זעירים, בעלי מלאכה, פקידים ופועלים. מספר העוסקים במקצועות החופשיים היה בעלייה, אך לא עלה על  6% מכלל המפרנסים. בעלי ההון המעטים יחסית, עסקו בחרושת ובסחר חוץ ותרמו רבות לפיתוח התעשייה, המסחר וקשרי החוץ של המדינה. לעומת שכבה דקה של עשירים, בלטו לעין-כל הדלות והעוני, שאפיינו את השכונות היהודיות ומשפחות רבות נזקקו לסעד מן הקהילה.

למשבר הכלכלי של שנת 1929 נוספה גם העלייה בפעילות האנטישמית של ארגונים שונים, שקמו בשנות ה-30 בהשראת התורה הפשיסטית, בתמיכת גרמניה הנאצית ובעידוד חלק מראשי השלטון והעיתונות. הציבור היהודי חש בשינויים המתרחשים והקונסיסטוריה המרכזית שהנהיגה את הקהילה, ניהלה מסע נרחב שנועד להתריע בפני ראשי המדינה על אבדן ביטחונם של האזרחים היהודים.

הממשלה, שכמה משריה משנת 1940 ואילך נמנו על מנהיגיהם של ארגונים אנטישמיים פרו-פשיסטיים, לא פעלה כנגד ארגונים אלה שהחלו לפגוע ביהודים וברכושם. הפן המרגיע שנותר, היו יחסי האנוש והשכנות הטובה בין בולגרים ויהודים, במקומות העבודה, במסחר, במגורים הסמוכים, בחוגים חברתיים ומקצועיים, בבתי הספר וברחוב.

בשנים 1939 – אוגוסט 1944, בעת שבולגריה נשלטה על-ידי ממשל פרו-נאצי והייתה בת ברית של גרמניה, התחולל שינוי קיצוני לרעה במצבם של יהודי בולגריה. בעידוד הממשלה הוכן הרקע הציבורי לחקיקה נגד האוכלוסייה היהודית ונוהל מסע שיטתי, שנועד לגרום לדלגיטימציה של היהודים בעיני העם. עוד לפני החקיקה האנטי-יהודית, קדם במחצית ספטמבר 1939 צו ממשלתי על כ-4,000 יהודים שהיוו כ-8% מכלל היהודים, לעזוב את המדינה. הצו כוון נגד יהודים בעלי נתינות זרה גם אם נולדו בבולגריה. 

החל משלהי 1940 חלה החמר ה נוספת במצב, כאשר הממשלה באישור המלך בוריס ה-3 יזמה תחיקה נגד היהודים, בדומה לחוקי נירנברג בגרמניה. תהליך אישור של "החוק להגנת האומה" על-ידי הממשלה, הפרלמנט והמלך בוריס ה-3 הסתיים עוד בטרם חתמה בולגריה על הצטרפותה ל"מדינות הציר", ב-1.3.1941. כלומר, לא הייתה עדיין שום מחויבות פורמאלית, שחייבה את בולגריה ליזום ולהפעיל חוקים נגד אזרחיה היהודים והתחיקה האנטי-יהודית לא הייתה תנאי לקבלתה כבת-ברית של גרמניה. יותר מכך: בשלהי 1940 וראשית 1941 גרמניה השקיע כל מאמץ לכלול את בולגריה במחנה שלה מטעמים גאו-פוליטיים ואסטרטגיים משלה וגורלם של יהודי בולגריה לא עניין אותה בשלב זה. (ועידת ואנזה התקיימה רק שנה לאחר מכן).

שר הפנים, פטר גברובסקי, ציין בנאומו בפרלמנט בדצמבר 1940, שיש להפעיל נגד היהודים אמצעים קשים, מטעמים אידיאולוגיים ("שמירה על צביוננו הלאומי ולמען ההשתלבות בסדר החדש באירופה") ומטעמים כלכליים ("לפקח על פעילותם הכלכלית של היהודים").

"החוק להגנת האומה", שאושר בפרלמנט ב-24 בדצמבר 1940 ונחתם על ידי המלך בוריס ה-3, שינה את מצבם ומעמדם של היהודים באופן חד, מיידי וטוטאלי.  החוק ביטל את זכויות היסוד של הפרט ושל הקהילה. היהודים, בתיהם ועסקיהם סומנו באות "מגן דוד". הוקם "קומיסריון לענייני היהודים", שריכז את הטיפול בכל תחומי החיים של היהודים, ומנהלו – אלכסנדר בלב, עמד בקשר ישיר עם שגרירות גרמניה בבולגריה ועם מחלקתו של אדולף אייכמן. ליהודים הונפקו תעודות זהות מיוחדות והם נדרשו להחליף את שמותיהם אם היה בהם "צליל" לא יהודי; ניטלה מן היהודים הזכות להשתייך לאגודות מכל סוג; נחסמה הדרך אל ההשכלה הגבוהה; הוחרמו טלפונים ומכשירי רדיו. על היהודים נאסר לעבוד בחברות פרטיות וכן במינהל הציבורי, המוניציפאלי והממשלתי; הם נתבעו לפרק את כל ארגוניהם ולחסל מוסדות תרבות ועסקים פרטיים וקהילתיים; הוכרז על עוצר ליהודים מן החשיכה ועד אור הבוקר; נטלה מן היהודים הזכות לבחור ולהיבחר למוסדות המדינה; נקבעו עבורם חנויות מיוחדות בהם הורשו לקנות את מצרכיהם במשך שעתיים ביום; היהודים  רותקו למקומות מגוריהם ונאסר עליהם להחליף דירה בלא אישור המשטרה; נאסרה כניסת יהודים לרחובות, ככרות ורובעי עיר מרכזיים; היהודים חויבו להצהיר על רכושם, על  תכולת ביתם ועל חפציהם האישיים ולשלם מס על כל פריטי רכושם; כספם של היהודים שהופקד בבנקים הוחרם. בוטלה חובת גיוס הצעירים היהודים לצבא. במקום זאת מדי שנה גויסו הגברים היהודים לעבודות כפייה במחנות מרוחקים ומבודדים, בהם הונהג משטר חמור, הופעלו שיטות ענישה ברוטאליות ונשללו זכויות אלמנטאריות. הגברים בגילאי 40-20 ומאוחר יותר בגילאי 46-20 עבדו בכפייה במחנות סגורים, בהרים, ביערות ובשטחי ביצות מוכי קדחת בכל שעות האור תחת שמירה של חיילים וקצינים בולגרים במשך חודשי האביב, הקיץ והסתיו ושוחררו רק בחורף. הגברים ביצעו עבודות מפרכות שפגעו בבריאותם, כמו פריצת דרכים בהרים, תחזוקת פסי רכבת, חפירת תעלות, פינוי סלעים ועוד.

העבודה בכפייה עמדה בניגוד מוחלט למצב ששרר בתחום השירות הצבאי של היהודים, עד לשנת 1941. עד אז היהודים מילאו את חובתם ושרתו בצבא כנדרש.  במלחמותיה של בולגריה בשנים 1885, 1913-1912, ו-1918-1915, נפלו בשורות הצבא הבולגרי 867 יהודים, בתוכם 33 קצינים, 51 סמלים ו-783 חיילים.

ב-22 ביולי 1941 נצטוו כל היהודים לפרוש מעיסוק בשורה ארוכה של מקצועות ומספר היהודים בכל מגזרי הכלכלה, צומצם לפי אחוז היהודים בקרב האוכלוסייה הכללית בכל יישוב. החוק ציווה על כל השאר לחסל את עסקיהם והם נותרו ללא פרנסה. לדוגמה: הורשו לעבוד רק 21 רופאים מ-160 הרופאים היהודים שעבדו עד אותו מועד; 6 מהנדסים מתוך 28;  7  רופאי שניים מתוך 32, 20 עורכי דין מתוך 61, שני אדריכלים מ-12. כך בכל התחומים: סוחרים, פחחים, נגרים, ספרים וכו'.

"החוק להגנת האומה" פגע ביהודים באופן ישיר: ברכושם, בחסכונותיהם, בפרנסתם, בזכויותיהם האזרחיות ובמעמדם המשפטי, בחופש התנועה שלהם ואף בביטחונם האישי. אך הפגיעה החמורה מכל הייתה הפגיעה בכבודם ותדמיתם בעיני אוכלוסייה הבולגרית: היהודים הוצגו כאויבי המדינה, כמסכנים את ערכיה הלאומיים וכנצלנים ההורסים את כלכלתה וגוזלים את מטה לחמם של ההמונים. המטרה הייתה לערער את בסיס קיומם של יהודי בולגריה בקרב העם, למרות שהוכיחו את נאמנותם לו בימי שלום כבימי מלחמה. החוק הלם את מטרותיהם הפוליטיות של מנהיגי בולגריה. הוא נבע מהשקפת עולמם האנטישמית ומן השאיפה לזכות ברווחים כלכליים מיידיים, על ידי גזל רכושם ופרנסתם של היהודים.

חוגים שונים ומגוונים מקרב הציבור הבולגרי ביטאו בפומביות התנגדות לתחיקה האנטי-יהודית. ראויים להערכה מיוחדת, כמה מחברי הפרלמנט, שרים לשעבר, ארגון עורכי-הדין, בכירי הסופרים, אגודת הרופאים, המפלגה הקומוניסטית שבמחתרת וכל ראשי הכנסייה הפרבוסלאבית, אך ההתנגדות לא הועילה והחוק היה לעובדה.

להשגת שליטה מוחלטת על גורל היהודים וסילוקם מן המדינה, נזקקו הממשלה והמלך לחוק שיבטל את השפעת הפרלמנט על תכניותיהם. ביוני 1942 הגישה הממשלה הצעת חוק לפיה, הפרלמנט "מסמיך את  הממשלה לנקוט בכל האמצעים הדרושים לשם הסדרת השאלה היהודית והבעיות הכרוכות בכך". למרות התנגדותם של כמה חברי פרלמנט, החוק אושר ובכך הממשלה והמלך קיבלו סמכות בלתי מוגבלת לפעול בכל עת ובסודיות, כדי לבצע את מדיניותם כלפי היהודים.

הממשלה הקימה "קומיסריון לענייני היהודים" לביצוע "החוק להגנת האומה" ולתכנונו של "פתרון סופי של השאלה היהודית". בתזכיר שכונן את הקומיסריון, רשומה המטרה הסופית של מדיניות הממשלה: "הממשלה התחייבה להסדיר את העניין היהודי אצלנו… הפתרון המוחלט של העניין היהודי אצלנו הוא גירוש היהודים ובמקביל החרמת רכושם."  כל תקציבו של הקומיסריון התבסס על  מקורות כספיים, שהופקעו מחשבונותיהם של היהודים בבנקים.

שר הפנים של בולגריה שלח בעת שהתקיימה ועידת וונזה את נציגו – עו"ד אלכסנדר בֶּלֶב, לימים הקומיסר לענייני היהודים, כדי ללמוד את שיטות הפעולה של גרמניה לפתרונה של "השאלה היהודית". הקומיסריון קבע את סדרי החיים של היהודים; פיקח על ביצוע כל סעיפי "החוק להגנת האומה" באמצעות ממונים מטעמו בכל עיר; תדרך את משרדי הממשלה, את מושלי המחוזות, ראשי הערים ומפקדי המשטרה בכל השאלות שנגעו לאוכלוסייה היהודית בבולגריה ובשטחי תרקיה ומקדוניה שצורפו אליה באפריל 1941; ראש הקומיסריון – בלב, השלים בסודיות את המשא ומתן עם נציג מחלקתו של אייכמן – דָאנֶקֶר. האחרון הוזמן במיוחד על ידי ראש הממשלה הפרופ' בוגדן פילוב כדי לסייע בתכנון מבצע הגירוש;  הקומיסריון תכנן, ארגן, מימן וניהל את מבצע הגירוש של יהודי תרקיה ומקדוניה, עד מסירתם לגרמנים באמצעות המשטרה, הצבא והאדמיניסטרציה הבולגרית שפעלו בשטחים אלה.

באוקטובר 1942 החלו בקומיסריון ההכנות הסודיות  לגירוש היהודים ומסירתם לידי גרמניה. ב-22 בפברואר 1943 נחתם הסכם יחיד במינו בכל אירופה, בין בולגריה וגרמניה, על מסירתם לגרמניה תחילה של 20,000 יהודים משטחי מקדוניה, תרקיה ובולגריה. ביחס לתרקיה ומקדוניה הוחלט לסלק משטחים אלה את כל היהודים. אשר ל-8,500 היהודים מבולגריה שנכללו במכסת הגירוש של ה-20,000, הוחלט לגרש תחילה אנשים הידועים כמנהיגים בקהילותיהם.  בהסכם נאמר, שגרמניה "הסכימה" לקבל את היהודים ואילו בולגריה התחייבה לארגן ולבצע את המעצרים ואת מסירת המגורשים לידי הגרמנים. בסעיף מיוחד צוין, ש"בכל מקרה ממשלת בולגריה לא תבקש את החזרתם של המהגרים".

החל מ-4 במרץ 1943, בחסות  החשיכה ותחת עוצר כללי, החל ביצוע ההסכם בין בולגריה לגרמניה. בכל עיר הורכבו חוליות ובהם שוטרים, חיילים ואיש האדמיניסטרציה הבולגרית במקום, ואלה הוציאו את המשפחות והובילו אותן אל תחנות איסוף. הכל מתועד. המבצע התנהל לפי הסדר הבא: תחילה – מעצרם של היהודים מתרקיה (ב-4 במרץ), לאחר מכן מבולגריה "הישנה" (ב-9 במרץ) ולבסוף מעצר יהודי מקדוניה והעיר פירוט (ב-11 במרץ, 1943).

עד סוף חודש מרץ 1943, הוסעו בקרונות משא חתומים 11,363 יהודי תרקיה, מקדוניה והעיר פירוט. יהודי תרקיה הועלו על ספינות נהר בעיר הבולגרית – לום ומשם עשו את דרכם במעלה הדנובה לעבר וינה, שם נמסרו לגרמנים שהובילו אותם למחנה ההשמדה – טרבלינקה.  יהודי מקדוניה  נמסרו לגרמנים בקרונות חתומים בשלוש רכבות שיצאו מתחנת הרכבת בסקופיה. כל הוצאות מבצע הגירוש והסעת היהודים ברכבות ובספינות שולמו על ידי הקומיסריון מכספי היהודים שהופקעו. הכל רשום ומתועד עד הפרט האחרון.  
 
מתכנני גירוש היהודים ייחסו חשיבות מן המעלה הראשונה לשמירה על סודיות מוחלטת ביחס לכוונת הגירוש ומועד ביצועו. הם חששו מתגובתם הצפויה של המתנגדים למדיניות הממשלה מקרב הכוחות האופוזיציוניים; חששו מהתנגדות עממית; חששו מפני תגובת היהודים, שיכלו לפנות אל אישים וגורמים ציבוריים בעלי השפעה ולגייס דעת קהל אוהדת, או "להיטמע" ולהסתתר אצל ידידים בולגרים. למרות מעטה הסודיות, הידיעות על הגירוש הצפוי זלגו והגיעו אל כמה יהודים בסופיה ובעיירה קיוסטנדיל, בשבוע שלפני ה-9 במרץ 1943. ב-9 במרץ 1943 החל ריכוזם של כ-8.500 יהודים משטחי בולגריה עצמה. המעצרים בוצעו בלילה, בפרק זמן קצר, תוך הפעלת כוח רב.  בשעות הבוקר המוקדמות של ה-10.3.1943 נתבשרו לפתע היהודים שהגירוש "נדחה עד להוראה חדשה" והורשו לחזור לבתיהם.

מה אירע וכיצד נשתבשה תכנית הגירוש של המשלוח הראשון מבולגריה?
ביומיים שקדמו ליום הגירוש נעשו ניסיונות בסופיה לבטל את רוע הגזירה. אך עיקר הלחץ על מקבלי ההחלטות הופעל על ידי משלחת של נכבדים בולגרים תושבי קיוסטנדיל שגייסו את תמיכתו של סגן יושב ראש הפרלמנט – דימיטר פֶּשֶב. חברי המשלחת היו: איבָן מוֹמצִ'ילוֹב – עורך דין, אָסֶן סוּיִצ'מֶזוֹב – סוחר, ולאדימיר קוּרטֶב – מורה ומנהל בית ספר בעבר ופֶּטָר מיכָאלֶב – חבר פרלמנט מקיוסטנדיל, עורך דין ושופט בעבר. פשב וחברי המשלחת (כולם חסידי אומות עולם) שהסתייעו בחברי פרלמנט נוספים, חשפו את תכנית הגירוש של היהודים מבולגריה ודרשו בתוקף את ביטולה. במקביל הפעילה את השפעתה הרבה הנהגת הכנסייה הפרבוסלאבית, אישי ציבור דרשו הסברים והתנגדו ובסופיה הופצו כרוזים מטעם המחתרת הקומוניסטית, שגינו את המעשה ואיימו על הממשלה. התסיסה בפרלמנט הקיפה רבים מקרב הרוב הממשלתי ודמתה ל"מרד בפרלמנט". לנוכח הלחץ שהופעל על ידם, נכנעו שר הפנים גברובסקי וראש הממשלה פילוב והשעו את הגירוש. מזכיר משרד הפנים שלח מברקים ובהם נרשם "נא להפסיק את איסוף היהודים עד הוראה חדשה". כלומר, הגירוש לא בוטל אלא רק נדחה עד להוראה חדשה. אין מידע מוסמך ומוכח שהתייעצו גם עם המלך. דימיטר פשב חשש שיוזמת הגירוש תתחדש ויזם חתימת חברי פרלמנט על תזכיר נגד מדיניות האנטי-יהודית של הממשלה. חתמו 34 חברי פרלמנט והדבר הדאיג ביותר את הממשלה ואת המלך.

בעידודו של בוריס ה-3, ראש הממשלה הדיח את דימיטר פשב מתפקידו בפרלמנט, והקומיסריון ערך תכנית חדשה לגירושם של כל יהודי בולגריה ומסירתם לגרמניה במחצית 1943. הכל מתועד בארכיונים הבולגריים. מה הייתה עמדת המלך, כראש המדינה, בשאלת גורל יהודי בולגריה לאחר כישלון הגירוש הראשון במרץ 1943 והשהיית ביצוע הגירוש?

הביטוי הרשמי המוסמך ביותר למניעי השלטון, לנקוט בצעד כה קיצוני ביחס לאוכלוסייה היהודית, כמו גירוש למחנות השמדה, ניתן על ידי בוריס ה-3 עצמו בפורום סגור, בעת פגישתו עם "הסינוד הקדוש" (הנהגת הכנסייה הבולגרית הפרבוסלבית) ב-15.4.1943, כלומר כמה שבועות בלבד לאחר השהיית ביצוע הגירוש ב-9 במרץ. במטרה להסביר את מדיניותו ולשכנע את הנהגת הכנסייה לחדול מהתנגדותה הנמרצת והעקבית למדיניות זו, טען בוריס שמדיניותו כלפי היהודים  מבוססת על האינטרסים של המדינה ועל שאיפתו לנהוג בעניין זה כשאר ארצות אירופה, שהנהיגו תחיקה אנטי יהודית וסילקו את היהודים. המלך תקף את היהודים על אופיים הספקולטיבי והנצלני ועל כך שהם מעוררים ריב בין העמים, שנאה בין הבריות, פגיעה באמונה הנוצרית, ריקבון וניוון מוסרי, אנטי לאומיות, ויכוחים וקונפליקטים, מלחמות ואסונות. "יהודי בולגריה אינם שונים משאר היהודים בעולם שהתנהגותם, קשריהם הכלכליים ופעילותם הפוליטית הבינלאומית, גרמו גם לפרוץ מלחמת העולם השנייה."
 
דברי המלך המתועדים בארכיון הסינוד הקדוש, מבטאים את השקפתו ואת תכניותיו. הם נאמרו 5 שבועות לאחר 9 במרץ, היום בו ניצלו היהודים, הצלה שחוגים מסוימים עדיין ממשיכים לייחס למלך. אילו היה בוריס ה-3 מעורב בהצלה במרץ 1943, היה ודאי מתפאר בפני ראשי הסינוד שנאבקו למען היהודים, ומבליט את העובדה שהוא האיש שנתן את ההוראה להשהות את ביצוע הגירוש מבולגריה בתחומיה הישנים. במקום זאת תקף את היהודים בנימוקים הלקוחים מנאומיו של גֶבֶּלס (שר התעמולה של היטלר) והודיע שגם בולגריה תשתלב ב"סדר החדש" באירופה, וב"פתרון הסופי" של השאלה היהודית.
 
לאחר השהיית הגירוש במרץ 1943, התפטר במחאה הקומיסר לענייני יהודים, בלב, אך חזר בו, לאחר שהובטח לו שהמדיניות נגד היהודים תמשך והוא הכין תכניות חדשות לגירוש כל יהודי בולגריה, במחצית השניה של שנת 1943.

דבקות ממשלת בולגריה ב"פתרון הסופי" גם ביחס ליהודי בולגריה, באה לידי ביטוי מעשי זמן רב לפני 1943, בהפקרת חייהם של כמה מאות יהודים בעלי אזרחות בולגרית, שנמצאו בארצות תחת שלטון גרמני. בשנים 1942-1941 נדחו בקשותיהם של מאות יהודים בעלי אזרחות בולגרית תקפה שנמצאו בצרפת, בבוהמיה ובגרמניה, לחזור לארצם. פניותיהן של שגרירויות בולגריה בברלין ובפריס אל משרד החוץ הבולגרי לקבל אישורי כניסה לבולגריה עבור אזרחים אלה הושבו ריקם. תשובת מנכ"ל משרד החוץ דימיטר שישמנוב הייתה: "תנהג גרמניה ביהודים אלה כמו בכל שאר היהודים." התוצאה הייתה, שמאות יהודים ששהו בגרמניה נשלחו למחנות ריכוז וכך גם 194 יהודים אזרחי בולגריה, ששהו בצרפת, נכלאו במחנה "דראנסי" ליד פריס ונשלחו לאושוויץ. הכל מתועד, כולל שמותיהם ומקומות מגוריהם בבולגריה.
משרד החוץ צירף שתי בקשות לסירובו לקבל את אזרחי בולגריה היהודים: לא להטיל על בולגריה את הוצאות נסיעתם של יהודים אלה מזרחה, כלומר ידעו לאן מועדים הטרנספורטים וכן, להעביר לבולגריה את שמותיהם וכתובותיהם של הנשלחים מזרחה, שמא תתעוררנה בעתיד תביעות שונות. למעשה, הייתה כאן כנראה כוונה להחרים באחד הימים את רכושם של הנעדרים, כלומר גם לסלקם וגם לרשת אותם.

אם נוסיף לבגידת ממשלת בולגריה באזרחיה היהודים שלא נמצאו על אדמת בולגריה, גם את אשמתה המוכחת של הנהגת בולגריה, במתן סיוע פעיל לגרמניה הנאצית להשמדת יהודי תרקיה ומקדוניה – נוכל לקבוע, שמלך בולגריה והממשלות אותן מינה וגיבה, שיתפו פעולה עם גרמניה הנאצית בכל הנוגע ל"פיתרון הסופי" של השאלה היהודית.
 
המסקנה: העובדות מצביעות על כך שבניגוד לאמירה השגורה לפיה, "כל יהודי בולגריה ניצלו", מסתבר, שמאות יהודים בעלי אזרחות בולגרית, שנמצאו לאסונם בארצות אחרות תחת שליטה גרמנית – לא ניצלו מגורל היהודים בשואה, כי משרד החוץ הבולגרי מנע את שובם לבולגריה ואת הצלתם. לפי העובדות הניסוח הנכון יהיה: "בתקופת מלחמת העולם השנייה ניצלו כל יהודי בולגריה שהיו על אדמת בולגריה."

חייהם של יהודי בולגריה בשנות המלחמה, רוויים רשע והומאניות, השלובים זה בזה ונאבקים זה בזה. הרדיפות לא היו גזירה משמיים וההצלה לא הייתה מעשה נסים. את רדיפת היהודים בשנים  1939 – אוגוסט 1944 יזמה הנהגת בולגריה. להנהגה זאת אין חלק בהצלת היהודים. זכות ההצלה של יהודי בולגריה הייתה פרי מאמציהם והתערבותם האמיצה של כמה גורמים שפעלו נגד תכניותיה של הנהגת בולגריה, והם:

האליטה האינטלקטואלית, שברובה המשפיע לא שתקה, לא הסתגרה בחוסר אחריות והייתה מוכנה להסתכן ולשאת מחיר. די אם נזכיר את מכתבם הפומבי המרשים של 21 מבכירי הסופרים וביניהם: אלין פלין, סטויאן צ'ילינגירוב, ליודמיל סטויאנוב,  אליזבטה באגריאנה, מלאדן איסאיב, אנה קאמנובה וחבריהם, שהרימו קול מחאה נגד הממשלה שפגעה באזרחים היהודים;

הנהגת הכנסייה הפרבוסלאבית. כל 11 חברי הסינוד הקדוש ובראשם, המטרופוליטים סטפאן מסופיה, קיריל מפלובדיב ונאופיט מוידין, כולם בעלי השכלה גבוהה תיאולוגית ומשפטית, שהתמידו בהתנגדותם הנמרצת למדיניות האנטי-יהודית של המלך ושל ממשלתו, משלהי 1940 ועד אוגוסט 1944;
 
כמה מן המנהיגים הפוליטיים שלא היו בשלטון, אך פעלו מאחורי הקלעים;

המחתרת האנטי-פשיסטית בהנהגת המפלגה הקומוניסטית;

התגובה הספונטאנית האוהדת של בולגרים רבים, שכנים, חברים בעבודה, מעסיקים, פועלים ואחרים, שעשו רבות להקל על חבריהם היהודים בעת הרדיפות נגדם, הביעו סולידאריות עמם וחיזקו את רוחם בעת סבלם; 
 
מחאותיהם של ארגונים חשובים ביניהם: הסתדרויות הרופאים, של עורכי הדין, של הרוקחים ועוד;

כמה מחברי הפרלמנט ובראשם ראשי ממשלה ושרים לשעבר כמו ניקולה מושנוב ופטקו סטאיינוב;

מדינאים, כמו כריסטו פונב, דימו קאזאסוב ואחרים, שהסתכנו והזהירו בפומביות מפני הנזק שנגרם לבולגריה ולערכים ההומאניים של העם הבולגרי על ידי המדיניות האנטי-יהודית של  הממשל הבולגרי;

ולבסוף פעילותו האמיצה של דימיטר פשב, משפטן וסגן יושב ראש הפרלמנט. פשב (חסיד אומות העולם) הצטרף אל חברי המשלחת מקיוסטנדיל שיצאו בלילה אל עיר הבירה כדי למנוע ביצועה של החלטת הממשלה על הגירוש. יוזמתה של משלחת זו נראית הזויה, אך חבריה הניעו את גלגל ההתנגדות לגירוש בפרלמנט ושברו גם את מעטה הסוד מחוצה לו.
כל אלה שפעלו כדי להקל על סבלם של היהודים ופעלו גם להצלתם, לא היו שבויים בידי הארמון וממשלתו, לא נכנעו ל"רוח הזמן" הפרו-נאצית ולא התפתו לשרת מתוך אינטרס כלכלי את המדיניות האנטי-יהודית של בולגריה. מה הניע אותם?

בין הגורמים והאישים שהתערבו למען ההצלה היו כאלה שפעלו בהתמדה משנת 1939 נגד המדיניות האנטי-יהודית. אחרים הצטרפו במשך השנים ככל שרבו הפגיעות ביהודים וגברה הסכנה לקיומם. הנימוקים להתנגדותם היו בעלי אופי הומאני, חוקתי-משפטי, אף תיאולוגי-כנסייתי. היו שפעלו מתוך לויאליות כלפי היהודים ונאמנות לצדק האלמנטארי, ולמסורת הסובלנות של העם הבולגרי. ככל שנקף הזמן העלו חלק ממתנגדי המדיניות האנטי-יהודית גם נימוקים של אינטרסים בולגריים לאומיים. בעקבות מפלותיה של גרמניה ובייחוד לאחר המפלה הגדולה בסטלינגרד (ינואר-פברואר 1943), החל מתגבר החשש שאם תובס גרמניה, יבולע לבולגריה ועל מצפונה ועתידה של בולגריה תוטל גם האשמה של רדיפת היהודים.

הנהגת בולגריה בחרה ב"פתרון הסופי". היא לא המציאה את האידיאולוגיה האנטי-יהודית מבית מדרשה של המפלגה הנאצית, אך היא אימצה את דרכה בנפש חפצה, מתוך חשבון פוליטי וכלכלי קר  ומחושב. ההנהגה הפרו-נאצית של הבולגרים לא פגעה במיעוטים לאומיים כגון הצוענים והתורכים, וגם לא בתושבים בעלי אזרחות של ארצות שלחמו נגד גרמניה, כמו בריטניה, ארצות הברית וברית המועצות. אלה לא נרדפו, לא נשדדו וחייהם לא הועמדו בסכנה. לעומתם, דינה של הקהילה היהודית נחרץ על פי "הפתרון הסופי" של הנאצים.
 
בשיח הציבורי קיימת נטייה לגמד את סבלם של יהודי בולגריה בתקופת מלחמת העולם השנייה. התופעה נובעת מכך שהזמן משכיח את הרע ונותרת רק עובדת ההצלה. נוסף לכך, בהשוואה לגורל היהודים בגלויות אחרות, סבלם של יהודי בולגריה היה קטן לעין שיעור. על השיח הציבורי משפיעים גם בעלי אינטרסים פוליטיים ואחרים בבולגריה ומחוצה לה, המעוניינים להסיר מן השלטון של אותם ימים ומבולגריה כמדינה, את כתם רדיפת היהודים. אך כל ניסיון להשכיח ולבטל את סבלם של היהודים בתקופת המשטר הפרו-נאצי בבולגריה, מפחית את עוצמתו הפנומנאלית של מעשה ההצלה. רק אם נשארים נאמנים לעובדות ומעלים את הרדיפות, את שוד הרכוש, את הפיטורים ההמוניים, את מניעת הפרנסה, את ניצול הגברים והתשתם במחנות בעבודה בכפייה, את הפקרת משפחותיהם שנותרו ללא מפרנסים, את שלילת החופש ואת ביטול כל הזכויות האזרחיות, העוצר, המאסרים, את החרמת הכספים והמפעלים,  את גירושם של יהודים רבים מערים שונות וגירושם של כל יהודי סופיה לערי השדה ולבסוף – רק אם חושפים את התכניות השטניות לגירוש כל יהודי בולגריה והעברתם לידי מכונת ההשמדה של גרמניה הנאצית, רק אז אין חוטאים לאמת ובעיקר אין מגמדים את גדולתו של מעשה ההצלה, על סף התהום. נראה, שאין מדינה באירופה, שבה התרחשה מערכה ציבורית כזו להגנה על האוכלוסייה היהודית.

המשטר הפרו-נאצי בבולגריה והמדיניות האנטי-יהודית גרמו לכך שיהודים רבים גילו התנגדות פעילה למשטר בולגריה. צעירים יהודים רבים יחסית לחלקם של היהודים באוכלוסייה, השתלבו בפעולות המחתרת האנטי-פשיסטית בבולגריה. הם ניהלו תעמולה אנטי-נאצית, כתבו והפיצו כרוזים, סייעו לפרטיזנים על ידי אספקת תרופות וביגוד, השתתפו בקבוצות לוחמות ("בוינה גרופה") נגד מפקדי צבא ומשטרה, הצטרפו ליחידות הפרטיזנים. היו שנעצרו, עונו, נשפטו ונכלאו כאסירים פוליטיים, ורבים נפלו בקרבות שניהלו הפרטיזנים נגד המשטר ומשרתיו.

בשנים 1944-1939 פעלו בפלוגות הפרטיזנים בבולגריה 194 יהודים, מהם נפלו בקרבות 73 (בתוכם 16 נשים) ונותרו בחיים לאחר 9.9.1944 – 121 פרטיזנים יהודים (בתוכם 26 נשים). גם לאחר 9.9.1944 הייתה התגייסות רבה של יהודים למלחמה נגד גרמניה הנאצית ובשורות הצבא הבולגרי שלחם נגד צבא גרמניה ביוגוסלביה ובאוסטריה נפלו 57 חיילים וקצינים יהודים.

עם השחרור וכניסתו של הצבא האדום לבולגריה החל להגיע אל היהודים מידע על ההשמדה של יהודי אירופה ולראשונה היו השמועות המקוטעות שהגיעו בעבר – לעובדה מחרידה. זעזוע טראומטי פקד את יהודי בולגריה שניצלו ברגע האחרון, לנוכח אישור הידיעות על רציחתם של יהודי תרקיה ומקדוניה. המחשבות כי גם הם עצמם היו כפסע מאותו גורל החרידו וזעזעו.

לאחר 9 בספט' 1944 והקמת ממשלת "חזית המולדת" בהנהגת המפלגה הקומוניסטית, עמדה הקהילה היהודית על פרשת דרכים – בין שיקום והשתלבות בבולגריה החדשה, לבין ציונות, עלייה והשתלבות במאבקי היישוב להקמת מדינה יהודית.

בולגריה הציעה: פיצויים ושיקום, אבל רק לאחר שיחול שיפור בכלכלת המדינה, שוויון אזרחי, תפקידים, השכלה, חינם לצעירים, משטר סוציאליסטי ומשק מולאם.

ארץ ישראל הציעה: שיבה לחיק העם היהודי, מאבק לעצמאות מדינית, חברה יהודית חדשה: קיבוץ, מושב, חקלאות, תעשייה בעיר יהודית, כלכלה עם יוזמה פרטית, שפה חדשה, לחימה להגשמת החלום "בשנה הבאה בירושלים".

לאחר ה-9 בספט' 1944 הקהילה היהודית הייתה מרוששת מבחינה כלכלית, חסרה בסיס להתאוששות וחרדה לנוכח המציאות של סובייטיזציה של החיים ושל הכלכלה בבולגריה. שני הכוחות המרכזיים בציבור היהודי, נמצאו מקוטבים ביחס לעתיד הקהילה היהודית. מצד אחד – הציונים, שהנהיגו עשרות שנים את הקהילה ונדחקו באלימות מן ההנהגה לאחר ה-9 בספט' 1944, ומצד שני – הקומוניסטים היהודים שתפסו בכוח את השלטון בקהילה. המאבק שהלך והתעצם בין הציונים לבין הקומוניסטים היהודים, להלן האֶבְסֶקְצִיָה, (הסקציה היהודית במפלגה הקומוניסטית), התנהל בכמה תחומים:

א. שליטה על המוסדות המרכזיים והמקומיים של הקהילה היהודית ודרישת הציונים לבחירות דמוקרטיות בקהילות;
ב. קביעת אופיו ומגמותיו החינוכיות של בית הספר העברי;
ג. ההשפעה על הדור הצעיר;
ד. המדיניות ביחס לעלייה.

לשני הגורמים שנאבקו על הנהגת הציבור היהודי היה ברור, שהשליטה על הקהילה תלויה במידה רבה בהבטחת ההשפעה על הנוער. הנוער היהודי שהיה נלהב מתנאי החופש בהם זכה והיה צמא לפעילות חברתית והשכלתית, נהר אל מועדוני "החלוץ", "השומר הצעיר" "החלוץ הצעיר" ואל סניפי הנוער של "חזית המולדת" (ר.מ.ס. – של המפלגה הקומוניסטית). ברם, תוך זמן קצר גברה הצטרפות הנוער היהודי לתנועות הנוער הציוניות, בהן מצא תשובה למאוויי הנעורים וגם לשאיפותיו הלאומיות.

פעילי האבסקציה השקיעו מאמץ וממון רב להגברת השפעתם, תוך שימוש במנגנון הממשלתי והמפלגתי שלהם. הם שילבו במאבקם נגד התנועה הציונית ותנועות הנוער שלה, תעמולה שהחשידה אותם בחוסר נאמנות למדינה ולמשטר. הפגיעה המכאיבה ביותר בהן, הייתה מניעת העלייה, בהתערבות האבסקציה.

על רקע מדיניות הלחץ וההפחדה, שנקטה הנהגת האבסקציה כלפי התנועה הציונית, בולטת מאוד פגישת משלחת הצירים לקונגרס הציוני ה-כ"ב, עם גיורגי דימיטרוב (Георги Димитров), ראש הממשלה ומנהיגה הנערץ של המפלגה הקומוניסטית בבולגריה, ב-2.12.1946. הפגישה שנערכה ביוזמת דימיטרוב, הייתה ציון דרך ביחסו של השלטון הקומוניסטי אל התנועה הציונית, בניגוד ליחסם של הקומוניסטים היהודים לתנועה הציונית, אותה כינו תנועה ריאקציונית. דימיטרוב ביקש מחברי המשלחת לייצג את האינטרסים של בולגריה בקונגרס הציוני ולהדגיש את עובדת הצלתם של יהודי בולגריה ואת תנאי החופש והשוויון שהוחזרו להם על ידי "חזית המולדת". נציגי התנועה הציונית מצדם, ביקשו לאשר את העלייה מבולגריה ולהבטיח את חוקיות פעילותה של התנועה הציונית. שתי הבקשות נענו בחיוב והדבר התפרסם בכלי התקשורת למחרת היום.

הכרזתו של דימיטרוב על הסכמת בולגריה לעלייתו של כל יהודי שירצה בכך, העניקה לגיטימציה לעלייה ולתנועה הציונית. מעמדו של דימיטרוב בבולגריה בשנת 1946 והיוקרה שהוא נהנה ממנה במוסקבה כלוחם אנטי-פשיסטי וכמזכיר הקומינטרן הוסיפה משקל מיוחד לדבריו. עובדה זו לא מנעה מן האבסקציה לחדש את התקפותיה על התנועה הציונית מיד לאחר סיומו של הקונגרס הציוני. ראשיה הואשמו בפילוג הקהילה, בחוסר לויאליות לעם הבולגרי שהציל את היהודים, בהמרדה ובחוסר אחריות. ראשי התנועה כונו ריאקציונרים, פשיסטים ואימפריאליסטים ונשיא ההסתדרות הציונית, ויטאלי חיימוב, נכלא באשמת עסקי "שוק שחור". המאבק העיקרי התנהל נגד תנועות הנוער הציוניות, כי היה ברור לכל שהכרעת הצעירים להשתלבות או לעלייה, תקבע את עתיד הקהילה.

אחיזתה הציבורית של הנהגת הקומוניסטים היהודים נחלשה ואילו התנועה הציונית ותנועות הנוער שלה רשמו הישג אחר הישג. החשוב מכולם – התגברות השאיפה לעלייה וביטויי הזדהות עם הציונות ועם העם היהודי והיישוב בארץ, במאבקם נגד המנדט הבריטי ולמען הקמת מדינה יהודית.

הכמיהה לעלייה צברה תאוצה בשנת 1947. אישים מן הארץ שביקרו בבולגריה דיווחו על עוצמת השאיפה לעלייה. בן-ציון רזניק מסר: "ארץ ישראל הפכה לחזון הממלא את תוכן חייו של הנוער התוסס…" חברי משלחת ההסתדרות הכללית דיווחו על התרגשות מופלאה בקרב יהודי בולגריה:  "45 אלף יהודי בולגריה, אילו קיבלו הודעה שבעוד 4-5 שעות יכולים הם לעלות על ספינה ולצאת ארצה, היו עוזבים כל אשר להם ויוצאים… זה מצב מסוכן, מפני שאין סיכוי ממשי ליהודים אלה לעלות בקרוב ועלול לבוא משבר נפשי מסוכן…".  יונה קוסוי הגדיר את המצב כ"סיטואציה משיחית".

האבסקציה עשתה ניסיון להפריד בין חיוב הקמתה של מדינה יהודית לבין הסכמת בולגריה לעליית יהודים, אך חברי הפוליטביורו הבולגרי, ביניהם דימיטרוב, וָאלְקוֹ צֶ'רבֶנקוֹב וטרָאייצ'ו קוֹסטוֹב, שראו בעזיבת היהודים לפלשתינה גם אינטרס בולגרי, שללו את נימוקיה של האבסקצייה. קוסטוב, שהיה יד ימינו של גיורגי דימיטרוב, פסל את עמדת האבסקציה שדרשה לבטל את קיומה של התנועה הציונית ורשם בפרוטוקול ישיבת הפוליטביורו: "לא מובן! עמדתכם בלתי הגיונית!".
 
הפריצה הגדולה של העלייה מבולגריה החלה בשלהי דצמבר 1947 עם עליית 420 חלוצים צעירים בשתי ספינות "הפאנים" ובפברואר 1948 עם עליית 1,000 צעירים בספינה "בונים ולוחמים".

כתוצאה מן הלחץ לעלייה ובעקבות החלטת הפוליטביורו של המפלגה הקומוניסטית של בולגריה במרץ 1948, לאפשר את עליית כל היהודים המעוניינים לצאת מבולגריה, הוסכם בין נציגי המוסד לעלייה ב' לבין ממשלת בולגריה על עלייה המונית מבולגריה. הנהגת האבסקציה נכנעה להחלטת ראשי מפלגתה, למרות שראתה בכך בגידה בהשקפת עולמה, לפיה על יהדות בולגריה להשתלב במשטר הסוציאליסטי הנבנה בבולגריה ולהישאר בה. בסופו של דבר, דרשו אנשי האבסקציה, שעדיין ניהלו את הקונסיסטוריה היהודית בבולגריה, לאפשר להם לארגן את העלייה של בני עמם. אכן, גם במקרה זה שחוק עשתה ההיסטוריה עם בני האדם, כאשר בניגוד לכל היגיון, הקומוניסטים היהודים דרשו ואף קיבלו ממפלגתם את הזכות לארגן את העלייה ההמונית בשנים 1949-1948, בניגוד מוחלט להשקפת עולמם. בפועל, גם רבים מן היהודים שהחלו להיות מושפעים מן הרעיונות הקומוניסטיים עלו והשתלבו בלחימה ובבניין הארץ. המוני היהודים נטשו את האבסקציה. הנהגת התנועה הציונית, שראתה בעלייה את גולת הכותרת של פעילותה הציונית במשך עשרות שנים, שיתפה פעולה באין ברירה עם הקומוניסטים היהודים בארגון העלייה ודאגה לכך, שזרם העולים לא יופסק באופן שרירותי ומפתיע.

תוך שבועות נרשמו לעלייה אלפי יהודים. שליח המוסד לעלייה ב' – שייקה דן, נשא ונתן עם השלטונות, באמצעות שירות הביטחון החשאי של בולגריה. המוסד לעלייה דאג לספינות, הסוכנות היהודית והג'ויינט מימנו את התשלום לממשלת בולגריה עבור כל יהודי שיצא מן המדינה והקונסיסטוריה המרכזית דאגה להרכבת רשימות העולים ולסידורי התחבורה אל הנמלים. בתחילה נדרש כל יהודי להצטייד בדרכון, כמקובל. לאחר מכן הסתפקו השלטונות בדרכונים משפחתיים. כאשר מספר הנרשמים התקרב לרבבות ומשרדי הממשלה לא עמדו בלחץ לוח הזמנים, בוטלה הביורוקרטיה המקובלת ומשרד הפנים הנפיק דרכונים קולקטיביים עבור כמה מאות עולים. בתקופת העלייה ההמונית, מדצמבר 1947 עד מאי 1949 (כלומר, במשך 17 חודשים), עלו מבולגריה 40,000 יהודים. לפני התקופה הזו עלו כמה אלפי יהודים וגם לאחר מאי 1949 עד 1952 עלו כמה אלפים נוספים.

אם כן, בתמיכת ממשלה קומוניסטית הועברו מעל ל- 45,000 יהודים, מארץ בגוש תחת שליטת ברית המועצות, אל מדינה שהלכה והזדהתה עם המערב.

לשאלה האם היהודים נמלטו מבולגריה או גורשו ממנה, צריך להשיב: יהודי בולגריה לא נמלטו ולא גורשו, הם עלו מתוך בחירה ולא מתוך חוסר ברירה. הייתה לכך לאחר מכן השפעה רבה על אופייה, קליטתה והשתלבותה של העלייה מבולגריה בישראל.  צירוף השפעתם המצטברת של גורמים היסטוריים, אידיאולוגיים-ציוניים, פוליטיים, סוציו-אקונומיים ורגשיים, לבין נסיבות מקומיות ובין-לאומיות נוחות, הוא שחולל את העלייה ההמונית מבולגריה. העובדה, שכמעט כל יהודי בולגריה עלו בחודשים שלפני מלחמת העצמאות ובמהלכה מצביעה על כך שזו לא הייתה הגירה לארץ זבת חלב ודבש אלא עלייה מתוך בחירה.

האם "המקרה של יהודי בולגריה" בשנים 1949-1939 הוא ייחודי? נראה שכן. הייתה זו קרן אור זעירה באפלה. סיפורם של יהודי בולגריה בתקופת מלחמת העולם השנייה ובשנים שאחריה הוא סיפור עם סוף טוב. תקופה של סבל רב, רדיפות ואיום קיומי, שנסתיימה בסופו של דבר באקורד אופטימי: הצלה, שחרור ועלייה.

על רקע השנאה והאיבה כלפי היהודים שהפגינו כמה עמים באירופה בחסות הנאציזם, בולטים החום והאמפטיה שאפפו את יהודי בולגריה מצד רובו של הציבור הבולגרי, למרות נחישותה האנטי-יהודית של ההנהגה הפרו-נאצית של המדינה. 
לפיכך אפשר לסכם: לא הכול היה דבש, אך העוקץ הוקהה והחיים ניצחו. 
   
אני מודה לכם על ההקשבה.