הר טוב – מושבה שונה, 1929-1895

בעקבות ביקור שערכתי לפני כמה שנים במקום ששכנה פעם המושבה הר טוב, התוודעתי לסיפורם המופלא של מתיישביה, אנשי העלייה הראשונה שנאחזו בקרקע הסלעית שלרגלי הרי יהודה. פעמיים נאלצו אנשים אלה לנטוש את ביתם בעקבות אירועים אלימים. בפעם הראשונה במאורעות תרפ"ט, 34 שנים לאחר עלייתם לקרקע. שנה ישבו כפליטים בתל אביב, עזרו כוח שבו ושיקמו את הריסותיה. בפעם השנייה, במלחמת השחרור, צה"ל פינה אותם ושוב השאירו מאחריהם בתים, ומשקים חקלאיים. לאחר המלחמה, לא שבו עוד. תהיתי מדוע אין יד וזיכרון לאנשים האלה ולמאבקם ההרואי.

אני נוטה להאמין שהחברה הישראלית המעריצה מיתוסים של גבורה לא מצאה מקום בתודעתה למחדל הנטישה של המושבה הרטוב. ואולי גרוע יותר, מאז 1967 ספרות המחקר העוסקת בתולדות ההתיישבות בארץ זכתה לפרסומים רבים, אולם היא מיאנה לעסוק בתולדות המושבה הזאת והחומר שמצאתי על תולדותיה בא מזיכרונות שכתבו מייסדיה או בניהם או חוקרים שהיו קשורים אליה באופן רגשי.

אחת הדמויות המרתקות של התנועה הציונית, יצחק לייב גולדברג קשור בתולדותיה של הר טוב. גולדברג ציוני ועשיר מופלג ביקר בארץ פעמים רבות, החל משנות ה90 של המאה ה 19 ובחר ב1910 את הר טוב לבנות שם את ביתו. מצאתי חומר רב על י.ל. גולדברג, מחקרים וחומר ארכיוני עשיר ומעניין. עשיתי כמיטב יכולתי להקיף את החומר במגמה לפענח את התעלומות שהעליתי בשאלות המחקר של עבודה זו. נחלתי אכזבה רבה, שכן הר טוב לא הפכה לביתו, הוא רק שמר לה פינה חמה בלב ולא יותר.

על כן, מקום שניטש פעמים ולא השאיר מאחוריו מיתוסים של גבורה, לתושביו לא היו קשרים עם יוצרי המיתוסים[1], לא זכה למחקר הוגן ונראה לי שלא יזכה כל עוד החברה הישראלית ממשיכה לעריץ את מיתוסי הגבורה.

1. מבוא

המושבה הר טוב הוקמה בשביעי לחנוכה תרנ"ו, (1895) ע"י קבוצת חלוץ של יהודים מבולגריה, שהתארגנו במסגרת אגודות להתיישבות בארץ ישראל. כזאת הייתה "אגודת אחים", שמנתה 50 משפחות ורכשה כ 5000 דונם מאדמות הכפר הערבי ערטוף. האדמה הייתה בבעלות המיסיון הבריטי "להפצת הנצרות בקרב היהודים בארץ הקודש". תוך שנה הגיעו 13 משפחות מבולגריה, שלוש מהן עזבו כבר בשנה הראשונה ועשרת המשפחות המייסדות השתכנו במבנה בן שתי קומות שהותיר המיסיון סמוך מאוד לכפר הערבי. כבר בחורף של 1896 החלו לזרוע ירקות ובסתיו תבואות. בשנת העלייה להר טוב היו כבר בארץ קרוב ל עשרים מושבות, שרובן הגדול נתמכו ונוהלו ע"י הברון רוטשילד ומערכת הפקידים שלו. מתיישבי הר טוב לא זכו לאותה תמיכה של הברו,ן לא של יק"א, כשהוקמה חמש שנים מאוחר יותר ולא של המוסדות המיישבים של התנועה הציונית. לעיתים זכו לתרומות זעירות. מתיישבי הר טוב וילדיהם המרובים סבלו מרעב, עוני ומחסור במשך עשרות שנים ובכל אותן שנים נאחזו באדמתם וסרבו לנטוש אותה כפי שעשו קומץ המושבות שלא זכו לתמיכה.

 עבודה זו עוסקת בתולדות מושבת העלייה הראשונה הר טוב מיום הקמתן של אגודות להתיישבות בבולגריה, עליתם לקרקע של המתיישבים, במאבקם העיקש של מתיישביה לאורך עשרות שנים ועד מאורעות תרפ"ט. כמו כן בוחנת את הסיבות שהמושבה הר טוב לא הצליחה להידמות לשאר המושבות בארץ. כמו כן את שאלות המחקר היסודית שהעבודה מתמודדת איתן הן:

1. מה היו הסיבות וגורמים להגירתם של יהודים מבולגריה לארץ ישראל בסוף המאה ה 19, אף שקיבלו שוויון זכויות מלא.
   1. מדוע מתיישבי המושבה הר טוב לא זכו לסיוע כרוב המושבות בארץ.
   1. מדוע זנחו אותם חבריהם מאגודות ההתיישבות בארץ מוצאם, בולגריה.

תוך בחינתם של השאלות המרכזיות הנ"ל עולות בגוף העבודה שאלות נוספות על הר טוב המושבה והתשובות שפכו אור על תולדותיה. אולם הנתון הבולט לאורך כל העבודה הוא היותה של הר טוב שונה מבחינות רבות משאר המושבות בארץ, מעובדה זו נגזר שמה של העבודה "הר טוב מושבה שונה".

• ההתעוררות הלאומית של יהודי בולגריה (1878 – 1895)

• הרקע ההיסטורי

ועידת ברלין בשנת 1878, בניצוחם של ביסמרק ודיזראלי, חרצה את גורלה של ממלכת בולגריה השלישית. הועידה צמצמה את ההישגים הטריטוריאליים של הבולגרים כפי שבאו לביטוי בחוזה סן סטפנו[2], וחילקו את העם הבולגרי בשני אזורים: בנסיכות בולגריה, שכללה את השטח מצפון להרי הבלקן והחלק המערבי שלה (היום) שבירתה סופיה והאזור השני, – "רומליה המזרחית", שטחה כלל את טראקיה הצפונית ובירתה פלובדיב, איזור זה היה כפוף לאימפריה העות'מאנית. לשני החלקים היו חוקת יסוד נפרדות, ברוח הדמוקרטית של אירופה באותה תקופה. ועידת ברלין רצתה להבטיח שהעם הבולגרי יוכל להתפתח ברמה התרבותית, החברתית והפוליטית כשאר העמים במערב אירופה.[3]

חוזה ברלין הבטיח למיעוט היהודי בבולגריה, זכויות אזרחיות ופוליטיות שוות לאלו שניתנו לעם הבולגרי, לרבות האפשרות לנהל את קהילותיהם באופן אוטונומי. ואמנם, באספת הנבחרים שנערכה בואליקו טורנובו (בירתה העתיקה), בשנת 1879, אושרה החוקה ואושרו הזכויות הנ"ל לרבות זכויות דתיות, כלומר הוענק חופש דתי מוחלט. באשר לחינוך, החוקה אישרה לקהילות להקים ולנהל בתי ספר, לקבוע בהן את שפת ההוראה, למנות מורים ולקבוע את תוכנית הלימודים ע"פ הבנתן. אספת הנבחרים אישרה את הניהול האוטונומי המלא של הקהילות השונות בשני האזורים[4]. בשנת 1885 חל איחוד בין רומליה המזרחית ונסיכות בולגריה, אף שהנסיכות המשיכה לשלם מיסים לאימפריה העות'מאנית עד 1912 ותושביה נחשבו לעות'מאנים בעיני השלטון באיסטנבול[5]. רבה הראשי של סופיה נבחר לרב הראשי של יהדות בולגריה וכנציגה בפני השלטונות ומשכורתו שולמה מקופת המדינה[6].

הינה כי כן אנו רואים שבשנת 1878 (כמאה שנים לאחר המהפכה הצרפתית), יהודי בולגריה קיבלו זכויות אזרחיות שוות לאלו של יהודי מערב אירופה. זכויות אלו היו שונות מאלו של יהודי האימפריה העות'מאנית ולמעשה, בשלב זה, יהודי בולגריה נותקו מהמרכזים הרוחניים בסלוניקי ובאיסטנבול. אמנם עברו שנים אחדות עד אשר זכויות אלו מומשו הלכה למעשה, אך מצבם החוקתי היה ללא השוואה טוב ביחס ליהודים תושבי מזרח אירופה ורוסיה הצארית במיוחד.

האימפריה העות'מאנית שלטה על העם הבולגרי 480 שנה. בשנות ה 70 של המאה ה19 התעורר העם הבולגרי ותבע את עצמאותו. סייעו להם הרוסים, "אחים אתניים" לעם הבולגרי ואויביהם המרים של הקיסרות העות'מאנית. היהודים לא נשארו אדישים למאבק זה ורבים הצטרפו למורדים הבולגרים[7]. הגיבור הלאומי של בולגריה וסיל לוסקי, שהוביל את המרד נגד ה עות'מאנים, קיבל מחסה בבתי היהודים בערים פלובדיב ופזרג'יק (שתי ערים מהם באו המתיישבים בהר טוב). כמו כן, קבוצת יהודים מסופיה התארגנה ומנעה את שרפת מחסני המזון בבירה בשעת מנוסתם של העות'מאנים[8]. בשנת 1885,כשפרצו קרבות בין הסרבים לבולגרים, יהודים רבים התנדבו למלחמה והיו שותפים לרגשות הפטריוטיים של הבולגרים. ההיסטוריון שמעון דובנוב כותב:"ממשלת הנסיכות הבולגרית, בימי הנסיך אלכסנדר באטמברג (1878 – 1887), התייחסה באמון גמור אל האזרחים היהודים ואלה גמלו לה בפטריוטיות יתרה. כזה היה המצב גם בימי הנסיך פרדינאנד האוסטרי, שהתנגד להשפעה רוסית בבולגריה ולשנאת ישראל בפרט"[9]. המאבק של העם הבולגרי נגד העות'מאנים הביא בסופו של דבר להקמתה של המדינה הבולגרית. ויחד עם המדינה התפתחה גם הלאומיות הבולגרית. הייתה זאת מדינת לאום. בשנים הראשונות למדינה הצעירה תורכים רבים שבו למולדתם אף שניתנו להם זכויות מלאות ושוות בבולגריה. גם באימפריה העות'מאנית החלו עולים ניצנים של לאומיות תורכית, בדמות "התורכים הצעירים". יהודי בולגריה השליכו ללא ספק דוגמה זאת על ארץ ישראל והזדהו עם מהלך הלאומיות הבולגרית[10].

• אנטישמיות בבולגריה עד 1895.

החל ממחצית המאה ה 19 הורעו היחסים בין היהודים לאוכלוסיה הנוצרית בבולגריה. העובדה שהיהודים זכו למידה גדולה של חופש מהשלטון העות'מאני ומבחינה כלכלית שלטו במסחר ובשוק הכספים[11], הביאה לשורה של גילויי אנטישמיות חמורים מאוד עוד לפני שחרור בולגריה ב 1878. גילויים אלה היו מלווים בקורבנות בנפש, בהרס חנויות ובשוד ברוב הקהילות היהודיות בבולגריה. לפני כניסת הצבא הרוסי לעיר קרלובו ב 20 ליולי 1877, גורשו ממנה היהודים ואלה שנשארו נרצחו ורכוש היהודים נשדד[12]. עם כינונה של ממלכת בולגריה השלישית נראה שגילויי האנטישמיות הולכים ופוחתים. אולם, כבר בשנת 1878, שלטונות העיר לום (בצפון מערב בולגריה) שדדו ובזזו את רכוש היהודים בטענה שהם חייבים מיסים מהתקופה העות'מאנית. בסתיו 1882 פנו סוחרים מעיר הנמל ורנה לנסיך וביקשו שיגביל את זכויות היהודים במסחר ומשלא נענו הפיצו כרוזים נגד היהודים. בשנת 1882 החלו מופעים פרסומים אנטישמיים "התורה והתלמוד", ב1884: "סודות הדת היהודית" ב:1885 "התלמוד כראי ליושר הצ'פוטים (שם גנאי ליהודים)". משנת 1890 ואילך, לפני חג הפסח מופיעות בערי בולגריה השונות שורה של עלילות דם. לא היו התפרעויות של ממש נגד היהודים, אך לקראת חג הפסח היו היהודים שרויים בפחד ובחרדה. בפברואר 1897 התייחס משרד "הסינוד הקדוש" (ראשי הכנסייה הפרבוסלאבית בבולגריה), לנושא והוציא חוזר לכמרים שזאת אמונה טפלה שאין לה כל יסוד ועובדי הכנסייה התבקשו להסביר זאת למאמינים. משלחת רשמית של יהודי בולגריה נפגשה עם ראשי הכנסייה וביקשה, לפרסם את תוכן החוזר כדי שעמדת "הסינוד הקדוש" תיוודע ברבים ולא תישאר נחלת הכמרים בלבד, בקשתם לא נתקבלה בנימוק שטרם הגיע הזמן לכך[13].

משנת 1887 התמנו בבולגריה, כרבנים ראשיים, רבנים אשכנזים ממרכז אירופה שנבחרו ע"פ מכרז. הרב דר' מרדכי גרינוולד (1893 – 1895), פעל רבות כנגד האנטישמיות ופרסם בבולגריה, ספר, בשפה הבולגרית, "אפיפיורים, בישופים, פרופסורים ואישים נוצרים אחרים נגד האשמת יהודים בשימוש דם נוצרי". ספרו של דר' גרינוולד פורסם ב 1893 ועשה רושם רב על הציבור הבולגרי כולו ותרם להרגעת הרוחות ואף השפיע על התנהלות משפטים כנגד יהודים שהעלילו נגדם[14]. למרות שגם בארץ סלאבית זו תופעת האנטישמיות הייתה בולטת, בעשרים השנים שקדמו להתארגנותם של חברי "אגודת אחים" לעלייה להר-טוב, לא היו פגיעות בנפש. בתקופה זאת השלטונות נשארו נאמנים לחוקה ושפטו דין צדק ואף הענישו נוצרים שפרסמו פרסומים אנטישמיים[15]. אף שהייתה אנטישמיות בבולגריה היא לא היוותה גורם חשוב להגירה, או במילים אחרות היה זה גורם דחיפה חלש.

• המצב הכלכלי והדמוגראפי של יהודי בולגריה

בעשורים האחרונים לשלטון העות'מאני בבולגריה נהנו היהודים מרווחה כלכלית ביחס לבולגרים המקומיים. השלטון העות'מאני נעזר בהם וגמל להם בעיקר בתחום המסחר. זאת אולי הסיבה לשורה של התנכלויות ליהודים בזמן השחרור ומיד לאחריו. אולם לאחר השחרור חלה הרעה במצבם הכלכלי. מרבית היהודים היו סוחרים זעירים, ובעלי מלאכה. אפשר היה למצוא אותם בין סוחרי הכותנה והדגנים ובמגוון של מלאכות זעירות. הרוב המוחלט של יהודי בולגריה הרוויח בקושי את לחמו ומצבם הכלכלי היה רעוע מאד[16]. בדיווח מועידת ההסתדרות הציונית הראשונה, שהתכנסה בפלובדיב ב1898, נמסר ע"פ נתונים סטטיסטיים (ראה טבלה), שרוב רובם של היהודים התקיימו מהרוכלות, מכרו בשוק פירות, גרעינים, תירס מבושל ודברי מתיקה שהכינו בבית, היו גם עגלונים, סבלים ושרתים. דירות היהודים היו מיושנות, ללא ריהוט ונטו ליפול, ישנו על ריצפת חמר והתכסו בכיסוי מיושן ובלוי. לא היו בדירות שירותים סניטאריים אלמנטאריים[17].

ע"פ מפקד מ 1895 בבולגריה, שהתבסס על מקצועותיהם של אבות התלמידים בכלל האוכלוסייה, ניתן לקבל מושג מקורב על עיסוקיהם של אבות התלמידים היהודים, יש להניח שמצבם של מפרנסים צעירים ומזדקנים היה קשה יותר.

טבלת התפלגות מקצועות המפרנסים היהודים והבולגרים על כל 1000[18]

מקצועות של אבות התלמידים	הבולגרים על כל 1000	היהודים על כל 1000
איכרים	173	2
סוחרים	156	473
בעלי מלאכה	286	195
פקידים וקצינים	93	15
מורים ואנשי דת	17	33
שכירים ומשרתים	164	170
מקצועות חופשיים	19	22
ללא מיון מקצוע	92	138
	1000	1000

ההמלצה באותה ועידה הייתה: "לעשות הכול כדי להוציא את היהודים מן המסחר. הדבר אפשרי רק אם יעברו למלאכות יצרניות, כגון עבודת אדמה, תעשיה זעירה, ומלאכות שונות ולהתחיל בהכשרת צעירים יהודים"[19], גם כאן דובר על פרודוקטיביזציה.

במשך שני העשורים שלאחר שחרור בולגריה חלה הרעה במצב הכלכלי של היהודים, ולא היו בידיהם עמדות השפעה כמעט. מעמדם הנחות צינן במידה רבה את גורם התחרות עם השכבות האמידות של העם הבולגרי. מגמה זו הלכה והשתנתה בתחילת המאה ה20, כשהפעילות הכלכלית של בולגריה עלתה ומצבם הכלכלי של היהודים השתפר בהרבה.

דמוגרפיה

משחרור בולגריה מעול התורכים (1878), ועד עלייתם לארץ של חברי האגודה להתיישבות להר-טוב, נערכו בבולגריה שלושה מפקדים. הראשון נערך ע"י השלטון הצבאי של רוסיה הצארית בשנת 1878, לצורך ועידת ברלין. מפקד זה נחשב לאמין יותר ממפקד שערכו הבולגרים שנה מאוחר יותר ב1879. בהמשך נערכו שלושה מפקדים נוספים השופכים אור על המצב הדמוגראפי בקרב יהודי בולגריה ביחס לאוכלוסיה כולה.

האוכלוסייה היהודית בבולגריה מתוך כלל האוכלוסייה[20]

שנה	כל האוכלוסייה	אוכלוסייה יהודית	אחוז היהודים
1878	2.283,510	18,197	0.65
1888	3.154,375	23.541	0.75
1893	3.310,713	28,307	0.85
1900	3.744,283	33,663	0.90

מהנתונים של המפקדים עולה שלמרות המצב הכלכלי הרעוע הגידול בקרב היהודים בין השנים 1878 ל 1888 היה 22.7%, ואילו באוכלוסייה הכללית 10.5%. אפשר להניח שלא הכול נבע מגידול טבעי, אלא כמו שקורה, אחרי מלחמות אנשים חוזרים לעירם. גם כך אנו יכולים לאבחן בגידול דמוגראפי בולט. תוך פחות מדור אחד הקהילה היהודית בבולגריה הכפילה את עצמה. כאן התפתח תנאי חשוב להגירה, שכן "הגירה מתפתחת לרוב בחברות העוברות תהליכים של ריבוי דמוגראפי ניכר המשנה את מבנה המשפחה והרכבה החברתי בתוך מסכת חיים חברתיים"[21].

• התמערבות

חברת "“כי”ח”" (כל ישראל חברים) נוסדה ב1860 ע"י יהודים צרפתיים בפריס, שחשו צורך להביא את הקדמה המערבית לאחיהם במזרח אירופה, לתקן את חייהם ולהגן על זכויותיהם בכל העולם. עיקר עבודתה ראתה חברה זו בחינוך, והקימה רשת ענפה של בתי ספר בשם "אליאנס". לפני שחרור בולגריה מעול התורכים הוקמו ארבעה בתי ספר בקהילות שונות ולאחר השחרור נוספו שבעה בתי ספר של "אליאנס"[22]. לפני בואה של "אליאנס", בית הספר היהודי היה ה"מלדרי" מעין ה"חדר" אך נחות ממנו בהרבה, שם, למדו קרוא וכתוב ולהתפלל בלדינו ובגיל צעיר יצאו הילדים לסייע בפרנסת המשפחה. בעלי יכולת דאגו להעניק לילדיהם חינוך פרטי. לבתי הספר של "אליאנס" הייתה השפעה רבה על ה"מלדרי". חיים קשלס מסכם כך את תרומתה של “כי”ח”: "הם הוציאו את הדור הצעיר להשכלה, והעלו את רמתו התרבותית. בתקופה שלאחר שחרור בולגריה, סייעו לצמיחתם של כוחות חברתיים חדשים, שנטלו לידיהם אחר כך את גורל יהדות בולגריה. רבים מהמנהיגים "הטרום-ציוניים" (ראה בהמשך) בבולגריה למדו והתחנכו בבתי ספר אלה. אפשר לומר בביטחון שללא בתי הספר של "אליאנס" ספק גדול, אם יהודי בולגריה היו מגיעים לאותה רמה תרבותית, שנסתמנה החל מעשרים השנים הראשונות לאחר שחרור בולגריה"[23], כלומר התקופה שמתיישבי הר טוב עולים לארץ. אולם לא תמיד עלו בקנה אחד מטרותיה של “כי”ח” עם המגמות הלאומיות שהתפתחו בקרב יהדות בולגריה. כך, קבוצת יהודים מהעיר רוסה שעל הדנובה הושפעה עמוקות מרעיונות "חובבי ציון" ברוסיה ובשנת 1888 פנתה אל הברון רוטשילד, בבקשת מלווה לצורך התיישבות חקלאית של 45 משפחות יהודיות בארץ ישראל. אנשי "אליאנס" בעיר לא ראו יוזמה כזו בעין יפה ובהשפעתם נדחתה הבקשה להתיישב בארץ. מגמה זאת של "אליאנס" תלך ותגבר וזאת תהיה הסיבה לכך שהנהגת הקהילה היהודית תצמצם מאוד את השפעתה של "אליאנס" לטובת חינוך לאומי בהנהגתה[24].

תפקיד חשוב בהתפתחות חיי התרבות והחברה של יהודי בולגריה מלאו קבוצה של יהודים משכילים, מרוסיה, שהוזמנו ע"י השלטונות בבולגריה, לאחר שנת 1890, לשמש כפרופסורים באוניברסיטה הממלכתית, באקדמיה לאמנות, או כרופאים. היו אלה בעלי משרות ממשלתיות, שלא הסתפקו בתפקידיהם הממשלתיים ועסקו גם בפעילות בחיי היהודים. די אם נזכיר ביניהם את פרופסור בוריס שץ, שהיה ראש האקדמיה לאמנות בסופיה, עלה לארץ בראשית המאה ויסד את בית הספר לאמנות בירושלים "בצלאל"[25]. קרבתן של ערי אירופה חשובות לבולגריה והופעתו של עיתון יהודי בשפת הלדינו, בוינה, בירת אוסטריה, סייעו אף הם לתהליך התמערבות של יהודי בולגריה[26].

מטרתה של “כי”ח”, כפי שרשמנו לעיל, הייתה לתקן את חייהם ולהגן על זכויותיהם של היהודים תוך גילויי התנגדות ברורה למגמות לאומיות בקרב היהודים. אלא שההשכלה והקדמה המערבית שהביאה "אליאנס" נמהלו בציפיות הלאומיות של הצעירים שהביטו בקנאה בעם הבולגרי המחדש את עצמאותו. שוויון הזכויות המלא ופתיחת החלון אל התרבות המערבית בבולגריה הצעירה, הרוחשת רגשות הפטריוטיים, השפיעו עמוקות על היהודים. עד מהרה התפתחו ניגודי אינטרסים ברורים בין “כי”ח” למנהיגי הקהילות היהודיות וכעבור כמה שנים הפכו ניגודי האינטרסים למאבק על החינוך היהודי. “כי”ח” נושלה מעמדותיה לטובת חינוך יהודי לאומי בבתי הספר של הקהילות. יוצא איפה, שלא מרצון סייעה “כי”ח” להתארגנויות ציונית כפי שנראה בהמשך[27].

בעכבות הגילויים האנטישמיים לאחר שחרור בולגריה, שתוארו לעיל, זימן ב 13.11.1884 יו"ר הקהילה של סופיה, אברהם תג'ר, את הכינוס הראשון של נציגי הקהילות. בכינוס השתתפו נציגים מ11 קהילות מתוך 17 שהוזמנו. הם ביקשו להתוות את דרכי התגובה ואמצעי התגוננות נגד שונאי ישראל. כמו כן הגיעו למסקנה שיש צורך דחוף להחליף את הרב הראשי הזקן, שאינו יכול לפעול כנגד האנטישמיות. נבחר ועד של חמישה חברים, שאמור היה לממש את החלטת ועדי הקהילות. בעקבות כינוס זה פנו הנציגים לשר הפנים ודרשו ממנו לאפשר להם לפטר את הרב הראשי גבריאל אלמוזלינו, אדם בן 80, שלא שלט בשפה הבולגרית ולא היו בו התכונות הדרושות להנהגת הקהילה למציאות החדשה שנוצרה לאחר השחרור. הם דרשו להחליפו ברב צעיר, משכיל בעל תרבות אירופית, מחוץ לארץ. שר הפנים דחה את בקשתם. הכנס השני היה ב3.12.1887 ותכליתו הייתה לאשר כרב ראשי את המלצת "אליאנס" בפריס. הצעתם לא התקבלה, שכן "אליאנס" לא עודדו את רגשי הלאומיות היהודית שהחלו מסתמנים בקרב יהדות בולגריה. בינואר 1889 שר הפנים הוחלף והשר החדש אישר את החלפתו של הרב אלמוזלינו[28].

 נציגי הקהילות התכנסו בפעם השלישית לאשר את מינויו של דר' דנקוביץ, אשכנזי, משכיל ופעלתן, לרב ראשי. המינוי היה לתקופה של שלוש שנים, בתנאי שיגיש בקשה לקבלת נתינות בולגרית. ביוני 1887 מונה דר' דנקביץ לרבה הראשי של יהדות בולגריה. בשנת 1889, ע"פ הצעתו של הרב הראשי ליהודי צרפת, הוקם הגוף המרכזי שייצג את יהדות בולגריה (במשך שנים רבות)- "קונסיסטוריה יהודית מרכזית". היה זה גוף בן שלושה חברים, שבראשו עמד דר' דנקביץ'. בעקבות תקרית מצערת, פוטר הלה ע"י שר הפנים, משום שבפתיחת מושב בית הנבחרים התעקש לעמוד ליד ראש הכנסייה הפראבוסלאוית ולא בתא הדיפלומטים. חבריו בקונסיסטוריה לא יכלו למנוע את פיטוריו, אך הצטערו מאוד כשעזב את הקהילה[29].

הכנס הרביעי של ועד הקהילות התכנס בראשית 1893 ומינה את דר' גרינוולד לתפקיד הרב הראשי הבא של בולגריה. דר' גרינוולד היה בוגר הסמינר הרבני של ליבורנו, שימש כרב בקהילות בוואריה ובוהמיה, נכנס לתפקידו ב 30.5.1893, פרסם חיבורים רבים בענייני דת בשפות הלדינו ובולגרית. בתקופת כהונתו סייר הרב דר' גרינוולד על פני כל הארץ, ביקר לעיתים קרובות בקהילות ונשא דרשות בבתי הכנסת. הרב הצטיין ברגשותיו הלאומיים והדבר נשא חן בעיני היהודים. הוא עשה רבות להתחדשות בתי הספר "מלדרי", חיבר "מדריך למורים יהודיים", הוא ידע היטב שגורלו של בית הספר היהודי קשור בגורלו של המורה לעברית, ועשה להבטחת זכויותיו לעת זקנה – גמלה. ב15.6.1895 נפטר באופן פתאומי, מותו זעזע את יהדות בולגריה[30].

• הופעת התנועה הטרום-ציונית בבולגריה

ההתפתחות הפוליטית החברתית והתרבותית בקרב יהודי בולגריה, לאחר השחרור, לא פסחה על המגמות הלאומיות. כך כותבת אסתר בנבסה "צמיחתה של הציונות בבלקנים ובאימפריה העות'מאנית, אחרי יסוד ההסתדרות הציונית העולמית ב 1897, התרחשה על רקע שכבר הכשירו יחידים ותנועות אשר טיפחו תוכניות לאומיות קודמות…… בולגריה היא דוגמה מאירת עיניים ל "טרום-ציונות", הכוונה לכל החשיבה והפעילות שלפני התארגנותם כתנועה פוליטית בקונגרס הציוני ב 1897. זו הייתה התקופה שבה החלה הטרום-ציונות לובשת צורה לקראת נקודת המפנה המכריעה של 1895 "[31]. הרקע שעליו התרחשה הפעילות הטרום-ציונית תוארה לעיל. בהמשך, נבחן את החשיבה והפעילות שהתרחשה בבולגריה על רקע מה שמכונה "הפעילות הטרום-ציונית" ונתעכב במיוחד לבחון מהו אותו מפנה מכריע של 1895, שזו גם השנה בה מתיישבי הר טוב עזבו את בולגריה ועלו לארץ ישראל.

בשנת 1893 הופיע בסופיה הדו-שבועון "אל אמיגו דל פואבלו" (ידיד העם). עיתון זה הוא אחד המקורות החשובים על חיי יהדות בולגריה באותה תקופה. ממנו אנו למדים על שורה של אגודות עבריות וארגונים שקמו בערים שונות בבולגריה. ב1893 אנו מונים כבר שבע אגודות נוער שמטרתן הפצת השכלה כללית ותרבות לאומית. ארגונים אלה נושאים שמות עבריים, כמו "הנוער", " אהבת ישורון","נווה צדק" "אור", "אחדות" וכו [32].

המסלול השני, שבו החלה ההתארגנות יהודית, היה יסודם של ארגונים להתיישבות בארץ ישראל. ארגונים אלו צמחו בעיקר בבתי המדרש בפלובדיב, סופיה, פלבן ופזרג'יק, נשאו שמות כמו "עזרת אחים", "אגודת אחים" וכו. ב1894 פנה יו"ר "אגודת אחים" בפזרג'יק אל קהילות נוספות בבולגריה במטרה לזרז את ההתיישבות בא"י. כתוצאה מפניה זו חובר תקנון והונחו היסודות המעשיים להקמתה בעתיד של המושבה הר טוב. עיתון הצפירה מ 1.7.1895 מדווח על 12 משפחות מהעיר רוסה, שעל הדנובה, שהקימו ארגון בשם "אהבת ציון" במטרה לחסוך כסף, ע"י תשלומים חודשיים, כדי לרכוש אדמה בארץ ישראל וליישב עליה את חבריה. ב1886 יזם גבאי בית המדרש "שלום וברכה", בסופיה, ארגון בשם "אוהבי ציון וישוכנו בה" לעזרה הדדית. הארגון אסף כספים לרכישת אדמה בא"י ובאו בדברים עם יהודים מיאסי שברומניה להתיישב בחורן. באותה שנה התארגנה בסופיה קבוצה של 25 משפחות שאספו 100 נפוליונים זהב[33], מכל משפחה ושיגרו לארץ שני שליחים לרכוש אדמה. השליחים, נעזרו ביהודי מבולגריה, שחי בפתח תקווה וצינן מאוד את התלהבותם. לנוכח חייו הקשים, הם התאכזבו מהשממה בארץ והעדיפו לחזור בידיים ריקות[34]. מאמצים אלה הולידו שלושה ניסיונות התיישבות בארץ. ב1895 בהר-טוב, ב1896 נעשה ניסיון לרכוש קרקע חקלאית טובה ל 600 משפחות ליד כרך בעבר הירדן, ובין השנים 1896-1898 נעשו מאמצים עקשניים להתיישב בסיוע הברון בחורן[35].

תקופת יוסף מרקו ברוך

שנת 1895 היא השנה שבה התנועה הציונית בבולגריה החלה להתארגן. בשנה זו קמו הסתדרויות ציוניות בערים שונות ושנה לאחר מכן נוסדה ההסתדרות המרכזית של יהודי בולגריה. ההתארגנויות הנ"ל קשורות קשר אמיץ עם דמותו של צעיר יהודי, יוסף מרקו ברוך. ברוך נולד בשנת 1872, באיסטנבול, להורים יהודים מהעיר ליבאו ברוסיה. הנער התייתם בגיל צעיר מאביו ואמו חנה חזרה לרוסיה. ב1890 סיים בפריז את חוק לימודיו התיכוניים, שהה בברן, שם למד והוסמך ב1893 לפילוסופיה וספרות. משם עבר למונפלייה בצרפת ללמוד חקלאות והגדיר עצמו: "אחד הביל"ויים המחזיק נשק ביד". אז התחיל לכתוב שירים ולנאום בעברית לפני סטודנטים יהודיים תוך שהוא נעזר בדימויים של המכבים ושמשון הגיבור. ב1894 עבד כמורה בעיירת טאמקל באלג'יר, שם הוציא כתב עת ביקורתי מאד בשם "השופט". האיש, שעשה רושם רב, זוהה עד מהרה כאנרכיסט ולכן גם גורש ע"י מנהיגי הקהילה לצרפת[36]. באותה שנה הגיע ברוך לבקר את ידידו, סטודנט לרפואה בברלין, באמצעותו התוודע לחוגי הסטודנטים היהודיים שם ונשא בפניהם נאומים סוערים. ההיסטוריון חיים קשלס, מסכם את השקפת עולמו: "הוא גרס, שהקיסרות העות'מאנית נמצאת על סף התפוררות ותקף בחריפות את הסולטן ואת בת בריתו, צרפת. לדעתו, בריטניה, יוון ואיטליה אורבות וממתינות להזדמנות לקרוע ממנה שטחים. העם היהודי, שקוע בתרדמה, עליו לפעול כדי לקבל את חלקו החוקי ב"המדינה היהודית הקטנה". מכאן והלאה על העם היהודי לחדול מאיסוף תרומות לצורך הקמת מושבות בארץ ישראל. יש לכבוש את ארץ ישראל מידי המשעבדים התורכיים בכוח"[37].

 רובם הגדול של הסטודנטים בברלין הפנו לו עורף, עם זאת, הייתה קבוצה קטנה, שתמכה בדעותיו וביניהם היה שמריהו לוין. מעודד מהתמיכה לה זכה בברלין מיהר ברוך לארגן קבוצה מיליטנטית שתיטול על עצמה את כיבוש א"י. אולם, למרבה הצער, בשלב זה, משטרת ברלין זיהתה אותו כ"אישיות מסוכנת ובלתי רצויה" והתבקש לעזוב את גרמניה. תחנתו הבאה הייתה בולגריה. מיד עם הגיעו ללא פרוטה בכיסו הוא נפגש עם דר' גרינוולד, הרב הראשי של בולגריה שהתרשם ממנו מאוד לטובה ואף ניסה לעזור לו כלכלית. אולם משעמדו על זהותו חדלו לתמוך בו. בקיץ 1895 ברוך עבר לעיר פלובדיב בה הייתה הקהילה היהודית השנייה בגודלה. בסופיה הספיק ברוך לפרסם "קונטרסים (עלונים) בלשון הצרפתית על תולדות היהודים"[38]. בפלובדיב הוא זכה להכרה גלויה. לאחר שנאם בצרפתית בפתחו של בית קפה בעיר הוזמן לשאת דברים בפני כ 30 צעירים, הוא הציג את רעיונותיו כמו בברלין, אלה שכאן הם נקלטו וקם הארגון הציוני הראשון "כרמל". חברי ארגון "כרמל" היו חניכי "אליאנס" שאח"כ עמדו בראש התנועה הציונית בבולגריה. עד מהרה קמו שני ארגוני "כרמל" נוספים בערים קרובות לפלובדיב. ארגונים אלה קיבלו את השם "כרמל 2" ו"כרמל 3". בעקבות שלושת הארגונים הקים ברוך את "כרמל צנטרל" כלומר, הנהגה ראשית, שהוא עמד בראשה ומטרתה המידית הייתה לייסד הוצאת ספרים ולהוציא כתב עת אשר יפיץ את רעיונותיו הציוניים ולנהל מאבק נגד גילויי אנטישמיות וכנגד מתנגדי הציונות היהודיים. תוך זמן קצר קמו שלושה ארגונים נוספים שנשאו את השם "כרמל" 4, 5, ו-6. ב12 לספטמבר 1895 הופיע הגיליון הראשון של הארגון ואף הוא נשא את השם "כרמל". העיתון הודפס בצרפתית ב500 עותקים ונשלח לכל הקהילות היהודיות בבולגריה ולמועדונים ציוניים, ואגודות סטודנטים בחו"ל. להלן קטע מהגיליון הראשון: "אנו היהודים צריכים לייסד בארץ ישראל מדינה יהודית, שטופת חיים, בעלת אוטוריטה ממלכתית, שיהיו בידיה כל האמצעים הפוליטיים השלטוניים, ההולמים את המוסד הזה"[39]. ברוך הצליח להוציא חמישה גיליונות של העיתון תוך שהוא מסתייע בחבריו מ"כרמל צנטרל". בגיליונות אלו הוא לוחם את מלחמתה של הלאומיות היהודית – הציונות. לברוך הייתה דעה נחרצת לגבי "אגודות ההתיישבות בארץ ישראל" שקמו בבולגריה בעשור האחרון של המאה ה 19. בעניין זה הנה דבריו של חיים קשלס: "הגיליון השני של "כרמל" הופיע ב12 לאוקטובר 1895, בו תקף באופן קשה ביותר את ה"נוטבילים" (הנכבדים היהודיים, גבירי הקהילות). מיד נסע לפזרג'יק ובאסיפה של ארגון אחים לישוב ארץ ישראל, הסביר את דעותיו: הוא לא התנגד לפעילותו ומטרותיו של הארגון אך הטעים, כי, לדעתו, ההתיישבות הזעירה לא תפתור את בעיות הקמתה של מדינה יהודית. יש צורך במאבק מזוין, בהקמת קבוצת לוחמים, שינחתו על חוף ארץ ישראל, וישחררוה בנשק"[40].

העיתון "כרמל" לחם בחירוף נפש בגילויי האנטישמיות בבולגריה ועד מהרה תקף גורמים לאומניים ברוסיה כאשמים באנטישמיות בבולגריה. הבולגרים לא יכלו לשאת האשמות נגד משחרריהם מעול התורכים, וגם אויביו היהודים הציקו לו וגרמו לא אחת למאסרו. ערב בואו של הרצל לסופיה (בדרכו לפגישה עם הסולטן) עזב ברוך את בולגריה. חבריו מפלובדיב ליוו אותו לתחנת הרכבת בסופיה, יוסף פרדו אחד מחבריו ועוזריו בעיתון אמר לו: "אדוני העורך הראשי, מחר אתגייס לצבא, לפי שעה, לצבא הבולגרי. אך אל נא תתייאש. כשאשתחרר מן הצבא, אוסיף להוציא את "כרמל" גם בלעדיך. הוא ישא את השם "אל דיה" שיוסיף ללחום את מלחמתך"[41]. יוסף מרקו ברוך הגיע ב1897 לאיטליה ומשם נסע כמשקיף לקונגרס הציוני הראשון. בבזל בא בקשרים עם הרצל ואף ניהל תקופה מסוימת את משרד ההסברה של התנועה הציונית בבריסל. בקונגרס השלישי ב1899 הוא ניסה להציג את השקפותיו המיליטנטיות אך הדבר לא ניתן לו. זאת הייתה מכה קשה עבורו, באותו הקיץ נחתה עליו מכה נוספת של אהבה נכזבת. ב 24 לאוגוסט אותה שנה, ירה בעצמו ושם קץ לחייו,[42] והוא בן 27 בלבד.

ההיסטוריונית אסתר בנבסה, בספרה רחב היריעה על "יהודי ספרד בארצות הבלקן" מסכמת את פועלו: "הארגונים להתיישבות הם שהכשירו את הקרקע להופעת הטרום-ציונים המודרניים בבולגריה ובמיוחד מרקו ברוך. ברוך נבדל עד מאוד מרוב מבשרי הציונות ה"משיחיים". הוא ללא ספק היה קרוב יותר למנהיגים העתידיים של הציונות המודרנית, ולפיכך נכון יותר לאבחנו כציוני טרום-הרצליני. מעל לכל, עלה בידו ליצור דינאמיקה ציונית של ממש ולקבץ סביבו אנשים שעתידים היו להנהיג את התנועה הציונית בבולגריה"[43].

עיריית תל אביב הנציחה את זכרו, וכך היא כותבת עליו באתר האינטרנט שלה: "תל ברוך, אחת משכונותיה הצפוניות של תל-אביב הוקמה ב 1946 ע"י יהודים מבולגריה. השכונה והרחוב, הורחבו עם גל העלייה הגדול של עולי בולגריה ב1949 ונקראו על שמו של מרדכי (מרקו) יוסף ברוך (1899-1872), ציוני, משורר, מורה ועיתונאי. נולד בתורכיה, ערך עיתונים בבולגריה ובמדינות אחרות. היה מחובבי ציון* והציע להקים צבא יהודי שיכבוש את הארץ. ממייסדי מכבי*. דעותיו השפיעו על הרצל*[44]".

לסיכום: יהודי בולגריה הושפעו עמוקות ממלחמת השחרור הבולגרית שבעקבותיה הקימו לעצמם מדינה חופשית. לתוך האווירה הלאומית הזאת נכנסה “כי”ח” ובאמצעות בתי הספר של "אליאנס" הביאה את הקדמה המערבית ואת ההשכלה לשכבה רחבה של צעירים הצמאים לדעת. באופן פרדוקסאלי, בניגוד למטרותיה, הכינה "אליאנס" את הקרקע לקליטתם של ראיונות לאומים. צמח דור צעיר ומשכיל, מודע ללאומיותו היהודית, דור זה הקים שורה של ארגונים ואגודות טרום-ציוניות. נוכל להסיק אם כן, שכתוצאה מן התהליך הנ"ל התפתחו גורמי משיכה חזקים ונכונות להגירה לארץ ישראל. אי אפשר להתעלם מגורמי הדחיפה בבולגריה כמו המצב הדמוגראפי, הכלכלי והאנטישמיות שתוארה לעיל, אך נראה שלא די היה בכוחם של אלה להביא להגירה לארץ ישראל. עד כאן הוצגו נימוקים סבירים לסיבות והגורמים שהוציאו את 12 המשפחות, חברי אגודת "אגודת אחים" מקהילותיהם ועלו להתיישב ב1895 בהר טוב.

שאלת המחקר השנייה שהטרידה אותי הייתה, כאמור, מדוע מתיישבי הר טוב לא קיבלו כל סיוע מ"האחים" בבולגריה. במחקרים המעטים על המושבה הר טוב נצא מידע על כך שהאגודות להתיישבות התפרקו[45]. אכן, הם התפרקו אך מה קרה לחברי האגודה?. מדוע בחברה שרחשה פעילות ציונית לא היה מי שירים את דגלם של מתיישבי הר טוב שחיו בתנאים קשים מנשוא. גם כאן התשובה פרדוקסאלית עד מאוד. האשם הוא בהופעתה של הציונות המדינית בהנהגתו של יוסף מרקו ברוך בבולגריה. לא היה מקום עתה לטפח אגודות להתיישבות בארץ ישראל. התנועה הציונית העמידה בפני אותם פעילים באגודות, אתגרים חדשים והם נענו לה. יש כאן מקום לשאול מדוע הדבר לא קרה לארגון "חובבי ציון" ברוסיה. נראה שהתשובה לכך טמונה בעובדה שארגון "חובבי ציון" ברוסיה הצליח לצבור תנופה במשך 15 שנים, עד לקונגרס הציוני הראשון. בתקופה זו התפתחה דינאמיקה שאפשרה לארגון לשרוד, אם כי בקשיים מרובים.

• חמש עשרה השנים הראשונות של הר טוב (1895 – 1910)

• רכישת אדמות ערטוף ורישומם ע"ש המתיישבים.

בשנת 1895 שררה בקרב יהודי בולגריה אווירה ציונית והאגודות להתיישבות המתינו להזדמנות נאותה לרכוש קרקע ולעלות לארץ. האגודות קיימו קשרים עם יהודים מבולגריה שהיו בארץ. כזה היה יצחק אריה מירושלים שהציע לאגודת "עזרת אחים" לרכוש את אדמות הכפר הערבי ערטוף. הקרקעות שעמדו למכירה היו עד שנות ה70 של המאה ה19 בבעלותם של הפלחים שלרשותם עמדו כ 10.000 דונם. הכפר עצמו שכן על גבעה בגובה 220 מ' מעל פני הים, על שלוחה מאורכת במקביל לנחל, הנשפך לנחל שורק לא רחוק מבית שמש היום. הכפר הערבי צבר חובות גדולים לשלטונות ונאלץ למכור חלק מאדמותיו לקונסול הספרדי בירושלים[46]. כ 10 שנים לאחר מכן, הקונסול שב לארצו והציע את אדמותיו ליהודים, בין היתר גם ל מ.פינס שרצה לרכוש אותן עבור קבוצת צעירים מליטא[47], אך הדבר לא יצא אל הפועל. לעומת זאת המיסיון הבריטי בארץ: "החברה להפצת הנצרות בקרב היהודים בארץ ישראל" היה סבור שיוכל להיוושע[48] מהקמת מושבה לעולים ורכש את הקרקע מהקונסול[49]. ב 20 לאוקטובר 1883, כ 40 משפחות יהודיות חתמו על תקנון הישוב[50] ובכספים שנתרמו תומכי המיסיון מאנגליה בנו כמה בתי אבן והחלו מעבדים את הקרקע. מאה וחמישים נפש עלו, כל משפחה קיבלה לרשותה 160 דונם לגידול חיטה ושעורה וכן צמד שוורים ופרה מזן משובח, ששוכנו באורווה מרכזית. ניסיון התיישבותי זה נכשל, מספר האנשים הלך ופחת, וב1892, אף שהושלמה בנייתם של שמונה בתי אבן נשארו במקום רק 4 משפחות וב 1894 נשאר רק מתיישב אחד[51]. לא נותרו משפחות יהודיות במקום ואף לא ולא אנשי המיסיון שיכלו לעמוד בתנאים הקשים של המושבה החקלאית ערטוף. אברהם בנימין ריבלין מסכם את הפרשה הזאת כך: "עם התעוררות אנשי ירושלים להרחבת גבולם ולהקמת כפרים חקלאיים, השתמש מומר אחד, פרידלנדר שמו, בתחבולה "מודרנית" הזאת למשיכת יהודים לשמד: הוא קנה הכפר הערבי ערטוף שבהרי ירושלים, בקרבת באב אל ואד, למטרת התיישבות יהודים והמרת דתם. איש מן המתיישבים החדשים בערטוף לא התנצר, דומה כי העבודה החקלאית הבריאה את גופם וחישלה גם את נשמתם… והמיסיונרים משכו את ידם מזה"[52]. האדמות חזרו לידי הכפר הערבי שעיבד אותם והבעלות נשארה בידי המיסיון.

בשנת 1895, 50 משפחות חברי "אגודת אחים" היו מוכנות לעלייה לארץ ולהתיישב בה וברשותם היו סכומי כסף מספיקים לרכישת קרקע. לצורך רכישת קרקע שיגרה האגודה שלושה אנשים לארץ. אלו, יצרו קשר עם יצחק אריה, יליד העיר סמקוב, בולגריה, שעלה לירושלים[53], וזה הציע להם את אדמות המיסיון בערטוף. מתווך אחר הציע קרקע ליד פתח תקווה אך מנהל מקווה ישראל, שהתבקש לחוות דעה, המליץ על אדמות ערטוף. עובדה זאת, קרבתה לירושלים, הימצאותה של באר מים במקום והיותה סמוכה על מסילת הברזל יפו ירושלים הניעו את המשלחת לרכוש את אדמות ערטוף. "בספטמבר 1895 חתם המיסיון הלונדוני בלונדון עם בא כוח האגודה מסופיה, יצחק אריה על הסכם לפיו תעבור המושבה על כל נכסיה לקהילה הבולגרית תמורת 3500 לי"ש שיועברו לשיעורין לקופה הלונדונית. בקיץ 1900 שולמה יתרת החוב בסך 1750 לי"ש"[54]. ע"פ מקור אחר האגודה שילמה עבור 4600 דונם, 4000 נפוליונים זהב שהם 3200 לי"ש בתשלום אחד[55]. שלושת המשפחות הראשונות ("החלוץ") הגיעו לאדמות ערטוף ביום ד' א' טבת תרנ"ו שביעי לחנוכה 1895, ומאז נחשב יום זה ליום יסוד המושבה "הר טוב". השם הר טוב ניתן ל בתאריך מאוחר יותר שכן בחותמת על מסמך של ועד המושבה משנת 1905 כתוב: "ועד המושבה "ארד-טוב" Comite de la colonie D’ARTOUFF”[56]. המתיישבים החדשים התמקמו בשני מבנים גדולים שנותרו ממפעל המיסיון, שהיו בעלי שתי קומות ובהם כ 15 חדרים, שעמדו בחצר מוקפת חומה. עד פסח תרנ"ו 1896 חיו שלוש המשפחות לבדן ועסקו בהכשרת הבתים והשטח לקראת בואן של משפחות נוספות. בקיץ אותה שנה הגיעו חמש משפחות נוספות וכעבור שנה הגיעו ארבעת המשפחות החלוצות האחרונות[57]. העבודה החקלאית הייתה מצומצמת והתמקדה בעיקר בירקות ותבואות שגרעיניהן הובאו מבולגריה. 4000 שתילי תות שנתקבלו ממנהל מקווה ישראל נשתלו ונעקרו ע"י ערביי הסביבה. האדמות שלא עובדו נחכרו לערביי ערטוף, שכניהם. אט אט התבררו העובדות המכאיבות: הקרקע שנקנתה בכסף כה רב לא הייתה מוצלחת, המים בבאר יבשו בקיץ, והבידוד מישובים יהודיים אחרים היה קשה. על כל אלה נוספה צרה גדולה מכולן. משהבחינו ערביי ערטוף בשכניהם היהודים מיהרו למושל בירושלים ושכנעו אותו שהוא קופח בעסקה הזו. המושל הוציא מיד צו פינוי תוך 15 יום ורק בהשתדלותם של הרב באשי מאיסטנבול, של מנהיגי הקהילה הספרדית בירושלים ובהתערבותו של אברהם ענתבי שעוד ידובר בו, בוטל הצו ע"י השער העליון (הסולטן)[58]. ביטול זה עלה בממון רב, ועלה על הסכום ששולם למיסיון עבור הקרקע. אולם גם כאשר נתקבל הקושן ב1889 הקרקע לא נרשמה לבסוף על שם המתיישבים אלא על שם חברי האגודה שנשארו בבולגריה וחייו באזורים שעד 1912 הקנו להם נתינות עות'מאנית[59]. כבר בחודשים הראשונים לשהותם בארץ כשמתיישבי הר טוב נתקלו בקושי, הם ממהרים לחפש עזרה אצל אחיהם הספרדים בירושלים ולא פונים לנציגות של הברון או זו של חובבי ציון היושבת ביפו.

 החוקר יוסי בן ארצי טוען, שהממון הרב ששולם מיד לרכישת האדמות ולהסדרת הרישום לא הותיר בידי המתיישבים אמצעים מינימאליים לפיתוח המשק שלהם. זאת ועוד, הרישום ע"ש חברי האגודה בבולגריה מנע מהם עזרה, שכן לא היה להם מה לשעבד עבור סיוע כספי, הוא כותב: "כך נוצרה תסבוכת חוקית שהרתיע מאוחר יותר גופים להתערב ולעזור לישוב בעתיד"[60]. באשר לטיעון הראשון, כלומר, המתיישבים השלימו את כל הסכום עבור הקרקע מיד בקניה, ראינו שאינו מדויק, שכן מחצית מהסכום למיסיון שולם כעבור חמש שנים בשנת 1900. כמו כן לא מצאתי מקורות כיצד שולם הסכום הנוסף שנדרש לרישום הקרקעות ע"ש חברי האגודה שנשארו בסופיה והאדמות נרשמו על שמם. סביר להניח שהמתיישבים לא הביאו אתם סכומים כאלה ו"עזרת אחים" מסופיה היא זאת שהשיגה את הכספים להסדרת רישום הקרקעות ומכאן כנראה הסיבה שהאדמות נרשמו על שם הנשארים בבולגריה.

באשר לטיעון השני: שהמתיישבים לא יכלו לקבל סיוע משום שהאדמות לא היו רשומות על שמם, אף שטיעון זה אמור לענות על אחת משאלות המחקר הוא אינו מתיישב עם קיומו של המנגנון הפילנתרופי של הברון רוטשילד בארץ. על כן טיעון זה דורש בחינה מחודשת כפי שיעשה בהמשך.

צעדיהם הראשונים של מתיישבי הר טוב זכו להערכות אופטימיות, וכך כותב עליהם עורך לוח ארץ ישראל לשנת תרנ"ז, אברהם לונץ: "בראשית החורף הזה (תרנ"ו) הם זרעו מיני ירק שונים (ומרביתם מהמינים אשר לא נודעו בארץ הזאת)…. קוני המושבה, כולם בעלי הון ואון אשר נתייחדו בשם "חברת ישוב ארץ ישראל" וכל אחד מהם שקל מיד בהיכנסו לחברה 1000 פרנק, (40 לי"ש) וכולם בעלי כח ורוח אמיץ ויודעים את השפה התורכית ומנהגי הארץ ונימוסיה. ואומרים הם לעבוד את כל עבודת שדותיהם וכרמיהם"[61]. בדברים אלה יש ללא ספק נימה אופטימית.

 שנת 1900 הייתה שנה קריטית לישוב בארץ. הברון החליט להסיר את התמיכה במושבות, חיסל את מנגנון הפקידות שלו והעביר את ניהול המושבות לידי יק"א שניהלה אותן על בסיס כלכלי. צעד זה של הברון עורר חששות רבים אצל נתמכי המושבות עד שחששו שהוא עומד לזנוח אותם. מטרתו הייתה להעמיד את מושבותיו על הרגליים והנה דבריו: "אתם חייתם מיום ליום על הכסף שהוצאתי, בלי לחשוב כלל על העתיד. וכי יעלה על הדעת שבאחד הימים תוכלו להיעשות פועלים, אנשים בלתי תלויים על אדמתכם, לאחר שפיתחתם חיבה למותרות ובניתם לכם את הבתים ואת סגנון החיים שראיתי במו עיני?[62]". התוכנית הכלכלית, עוררה את המשק והביאה לצמיחה, אולם לא כך נראו הדברים בעיני המתיישבים ובעיני "חובבי ציון" ברוסיה, שכבר נמנו על מנהיגי התנועה הציונית. זאת הסיבה ש"חובבי ציון" שגרו לארץ משלחת לבדוק את המצב במושבות. אחד העם, אחד חברים במשלחת זאת, הכיר את המציאות במושבות החדשות בארץ והיה מבקר חריף להן. לאחר ששב מביקורו הראשון בארץ פרסם את מאמרו הידוע "אמת מארץ ישראל" בעיתון "המליץ" בקיץ 1891. ובין היתר כתב: "בכל השתדלותי ודרישתי, לא זכיתי לראות אף איש אחד אשר יחיה רק מפרי אדמתו בלבד". מדוח המשלחת, שפורסם ברוסיה בשנת 1900, עולה מצבם החמור של מתיישבי הר טוב לאחר חמש שנים של ישיבה במקום, וכך כתוב בו: "בעת הזאת נמצאים בקולוניה כשישים נפשות ובקרוב יבואו לה עוד 15 נפשות ו 7 נפשות יושבות באה"ק מחוץ לקולוניא. החיטה זרעו ביחד עם הערבים וקיבלו מחצית הקציר. בתים אין להם, אך יש בניין אחד רחב ידיים עם אורוות ובו יושבים כמעט כולם בלחץ גדול. בסיבת עניותם הגדולה לקחו הזריעה מאת הערבים (כלומר לא היה להם גם כסף לזרעים)"[63]. מדברי רוטשילד ואחד העם על מצבן של המושבות הנתמכות על ידו ומצבה של הר טוב בשנת 1900 עולים הפערים החברתיים מן הגדולים שהארץ הזו ידעה אי פעם. על תברואה ותרבות הדוח אינו מתעכב, אך בענייני החינוך הדוח ממשיך וכותב: "מספר הילדים בהר טוב הזקוקים ללמוד בערך 20, והגדול ביניהם הוא בן ט"ז שנה, בהקולוניא אין מורה והילדים אינם יודעים קרוא עברית, רק תשעה ילדים לומדים במקווה ישראל ובירושלים. הוחלט לתת להם להקולוניא ערטוף, בפעם אחת תמיכה בסך 4000 פרנק ועוד 320 פרנק לארבע חדשים לשכור להם מורה"[64]. זאת לאחר שהגיעו למסקנה בדוח עצמו, שעל מנת להעמיד את הר טוב על בסיס כלכלי איתן דרושים 160.000 פרנק[65].

• הקשרים עם אברהם ענתבי וערביי הסביבה

שנה מאוחר יותר, בז' תשרי תרס"ב (סתיו ולפני הזריעה), פנו המתיישבים לוועד "חובבי ציון" בארץ ובקשו הלוואה לקניית זרעים תוך התחייבות להחזיר ההלוואה מיד לאחר הקציר. המכתב כתוב בכתב רש"י ונושא חותמת של ועד המושבה "ארד טוב"[66]. בשנת 1902 אנו פוגשים את אברהם ענתבי איש הקהילה הספרדית שלמד בבית המדרש של “כי”ח” בפריז, ב1897 מונה למנהל בית הספר המקצועי בירושלים. בתוקף תפקידו זה היה נציג של “כי”ח” ויק"א בירושלים, היה בן בית אצל כל שר ומושל פלך ומשרדי הקונסולים היו פתוחים לפניו[67]. "איש זה פרש את חסותו על אנשי הר טוב ולא עשו דבר מבלי להתייעץ תחילה באיש אמונם אברהם ענתבי (1896 – 1919)"[68].

ב16 למרץ 1902, שלח ענתבי מכתב לנשיא יק"א בפריס ושטח לפניו את כל הבעיות של המושבה. מתוכן המכתב ניכר שענתבי מכיר את הבעיות על בורין ועוסק בהן זמן רב. במכתב נאמר שבגלל עניותם הרבה לא היה בידי המתיישבים מספיק כסף לרכוש זרעים, גם השנה הם נאלצו לקחת הלוואה ב50% על חשבון המכירה הצפויה מיבולים עתידים, אך עיקר הבעיות הם הנגיסה של שכניהם הערבים באדמותיהם והצורך לרכוש את הקושן של תקיף ושודד בדואי המחזיק בו ונותן לו חזקה על 16 דונם בסמוך ל אדמות הר טוב, אך הקושן משמש לו ולמקומיים אחרים להשתלטות על 900 דונם מאדמות המתיישבים. ענתבי מסיים את המכתב אל נשיא יק"א ומודיע לו שהצליח לקבל מחברת "חובבי ציון" סכום שמכסה את תשלום המיסים לשנה אחת וכן בעד החזקת מורה ושוחט. ענתבי מבקש מנשיא יק"א בפריז סכום של 6000 לפתרון הבעיות שהציג[69].

באביב אותה שנה מצבם של המתיישבים היה בכי רע וב3.4.1902 שיגרו לאברהם ענתבי מכתב המתאר את מצבם הנואש: "אנו שרויים באומללות רבה והגענו עד פת לחם. אנו מיואשים בראותנו את ילדינו מבקשים ממנו לחם, וידנו קצרה לתת להם. אנו מבקשים מכבודך לבוא לעזרתנו ככל המוקדם ולרחם על ילדינו העלובים שיהיו מאושרים אם יהיה להם לחם, להרגיע את רעבונם המכלה אותם"[70].

 למתיישבי הר טוב לא היו קשרים רבים עם המושבות העבריות. עיקר עיסוקיהם היו בחצרם סביב בתי המיסיון וכן עם שכניהם הערבים מערטוף שבתיהם הקיצונים נשקו לגדר של חצרם. מתיישבי הר טוב טפחו יחסים טובים עם ערביי הסביבה ועם הצבא התורכי, עניין זה העניק להם מעין שלווה יחסית. לקצינים התורכים הם מכרו מזון ועם הערבים המשיכו לקיים "יחסים כלכליים" הדוקים. אלה באו לבקש את עזרת המוכתר היהודי בעיתות צרה. בעקבות התחמקות אנשי כפר ערבי סמוך (דיר אבן) משרות הצבא ומרדנותו של השייח' הוצא נגדו גזר דין מות בתלייה. התערבותו של מוכתר הרטוב, הצילה את השייח' מתלייה ומאותו היום התפתחו יחסים טובים עם ערביי הסביבה[71].

על הקשרים הטובים בין הכפריים הערבים לבין מתיישבי הר טוב שהתפתחו במשך השנים מעיד הסיפור הבא של אברהם בכר, מהבנים הראשונים של המושבה: "קשה ביותר היה המצב בלילות כאשר גנבים היו פוקדים את הישוב הקטן, וגונבים כל חפץ שנזדמן להם. ביקשנו פודה ומציל,….הודות לטיפולו של אברהם ענתבי שהייתה לו השפעה רבה על הפחה בירושלים, בא לעזרתנו אפנדי אחד בשם מוסה קאזם חוסייני, ממשפחת חוסייני הידועה, שהיה בעל אחוזה בכפר בית סוסין והייתה לו השפעה רבה על ערביי הסביבה. ביקשנו מהאפנדי כי ייטול תחת חסותו את מתיישבי הר טוב. הלה נענה לנו והוציא קול קורא לכל הכפריים הערבים, כי מהיום ואילך נחשבים אנשי הר טוב ככל תושבי הסביבה הערביים, ואוי לו למי שידריך את מנוחתם. כך שלנו רווח במקצת, ויכולנו לישון בלילות יותר בשקט"[72]. הקשרים ההדוקים בין ענתבי למתיישבי הר טוב והתלות הרבה שלהם באיש זה לא באה לביטוי באופן זה במחקריו של בן ארצי על הר טוב.

• לאחר שבע השנים הקשות

הפעילות הציונית הענפה של האגודות להתיישבות של יהודי בולגריה הצליחו להעלות לארץ עד 1897 רק 14 משפחות שמנו 75 איש. עוד באותה שנה חמש משפחות עזבו את הר טוב ובמקום נשארו תשע משפחות וסה"כ 53 איש, היינו כששה אנשים בממוצע למשפחה. אל תשע משפחות אלה לא נוספו אנשים מבחוץ גם לאחר שנים רבות. אולם במשך השנים חל בה גידול אוכלוסייה כתוצאה מריבוי טבעי גבוה והיווצרות משפחות צעירות במקום וב1908 היו בהר טוב 101 נפשות[73]. המצב הכלכלי הקשה לא השפיע מבחינה חברתית. הקשיים ותנאי הצפיפות הביאו לגיבוש קהילתי בדרגה גבוה. "חיי החדר המשותפים קרבו את המשפחות לדרגת קרבה גבוהה ובהמשך לנישואים פנימיים. תקופה ארוכה היו הנשואים נערכים רק במסגרת המתיישבים, דבר שיצר מעין שבט גדול ומגובש"[74]. אולם גם בעניין זה הייתה שונה משאר המושבות בארץ.

עד 1909 נעשו מספר ניסיונות חקלאיים שעלו יפה כמו גידול תירס שנמכר בירושלים. שנה מאוחר יותר שלחו כמה מתיישבים ידם בגידול בע"ח, בעיקר צאן, ויצרו "גבינה בולגרית" שנשלחה עם הרכבת ליפו וזכתה שם לשוק טוב, גם הבנים, שסיימו ללמוד ב"מקווה ישראל", נתנו תנופה ופתחו ענפים חדשים כמו ירקות ופרחים, אולם גם השיפור והגיוון בגידולי הפלחה לא אפשרו קיום משפחה מענפי החקלאות וכמעט כל משפחה עסקה בענף כלכלי נוסף[75]. למרות תמיכה המזערית של "חובבי ציון" והלוואות מעטות של יק"א החל מ 1903 (ראה מכתבו של ענתבי לעיל), לא הצליחה הר טוב להתבסס מבחינה כלכלית ולפתח ישוב של ממש ועד 1910 ידעה עוני, ששום ישוב בארץ לא ידע כמותו[76].

במאמרו המקיף "הר טוב – מושבה נשכחת בהרי יהודה", תולה יוסי בן ארצי את אחת הסיבות לכישלונה במיקומה הגיאוגראפי וכך הוא כותב: "דומה כאילו קשיים (הכלכליים) אלה אפיינו מושבות רבות. אך עלינו לזכור כי התנאים בהר טוב ומיקומה הגיאוגרפי, אשר בודד אותה מהישוב היהודי במישור החוף החריפו את מצבה. במושבות שעברו דרך דומה לזו, חל משבר עמוק שהביא לנטישה ( עין זיתים, מושבות הגולן), או לפנייה לגורם חיצוני, שיממן את הקיום. המושבות, ברובן הגיעו לביסוס כלכלי שנים לא רבות לאחר היווסדן והגדילו את האוכלוסייה"[77].

קשה לקבל טיעון כזה מהסיבות הבאות: המרחק מהר טוב לרחובות היה כ20 ק"מ וזמן הליכה כחמש שעות. צעירי הר טוב, בוגרי מקווה ישראל שהכירו את ההווי הארץ ישראלי המתהווה נהגו ללכת לרחובות לחגיגות הפסח שמשכו קהל רב מכל חלקי הארץ ונחוגו מ 1908 ועד מלחמת העולם הראשונה, על כך מדווח עיתון הפועל הצעיר ב 9 למאי 1913[78]. עין זיתים הייתה קרובה מאוד לצפת או ראש פינה ומטולה, לעומת זאת, הייתה רחוקה כ 20 קמ' מיסוד המעלה (אף היא לא הייתה מושבה משגשגת) וכ30 קמ' מראש פינה ועובדה זו לא הפריעה לפקידי הברון לפתח אותה. אין בטיעונים אלה כדי לטעון שהר טוב לא סבלה מבדידותה, בשפלת יהודה, אבל, קו הרכבת מיפו לירושלים שעבר בסמוך מאוד אליה אמור היה לקרבה לשני המרכזים האלה[79]. זמן הנסיעה מהר טוב ליפו או לירושלים היה פחות משעתים באותה תקופה. זהו גם הזמן שלקח לדיליג'אנס מראשון לציון להגיע ליפו.

בחומר המחקרי המצומצם שנבדק על המושבה הר טוב רוב החוקרים מתייחסים ללכידות החברתית של מתיישביה וליחסים הטובים ששררו בין המתיישבים לשכניהם הערבים מעטים מבליטים את הקשרים עם הקהילה הספרדית בירושלים. הדבר בא לביטוי במחקרו של מיכאל לסקר על אברהם ענתבי. סביר להניח שהיסטוריון חברתי היה מבליט סיבות חברתיות רבות להיותה של הר טוב מושבה שונה מבחינה החברתית. גם מבחינה נופית לא היה לישוב הזה צורה של מושבה עברית. עברו 20 שנה עד שהמשפחות הראשונות יצאו מהחצר ומשני בתי המיסיון והחלו לבנות לעצמן בתים וגם אז ללא מערך ישובי מתוכנן כמו בשאר המושבות. בספר "המושבה העברית בנוף ארץ ישראל" משווה בן ארצי את המערך היישובי של הר טוב לזה של הכפר הערבי וכך הוא כותב: "בכפר הערבי נוצר מערך מגובב, צפוף ודחוס, מתאר מקרי ולא מתוכנן, ואילו במושבה העברית היה המערך סדיר, בעל דגמי מתאר מתוכננים ומגוונים. שונה המערך הפיסי של המושבה העברית שוני מהותי מזה של הכפר הערבי. עם זאת יש להדגיש, שארבע מושבות עבריות הגיעו בהתפתחותן לעיצוב מערך פיסי דומה לזה של הכפר הערבי המסורתי: הר טוב, מוצא, עין זיתים ובני יהודה"[80].

• התקווה לעתיד טוב יותר

מתוך הנתונים שהבאנו עולה שהפרופיל של האיכר מהר טוב היה שונה מהפרופיל המוכר של איכרי המושבות האחרות של העלייה הראשונה. איכרי הר טוב לא הצטרפו אף לא לאחד מהארגונים הכלכליים שקמו בארץ באותה תקופה כמו "פרדס","אגוד הכורמים" או "שקד[81]. כמו כן, בעוד ששפת הרחוב במושבות והשפה בהם ניהלו הועדים השונים את ענייניהם, הייתה יידיש, אף שכבר בתקופת העלייה הראשונה נעשה בארץ מאמץ כביר להחיות את השפה העברית. הרי ששפת הדיבור של מתיישבי הר טוב הייתה ה"לדינו", (יהודית ספרדית). לא לחינם דבק בה השם "המושבה ספרדית נשכחה", כינוי שהדביק לה יצחק בן צבי, כשכתב עליה בעיתון "אחדות" ב1911 על מזלה הרע ועל התושבים שסבלו צרות ופגעים שלא היו בשום מושבה.

לאחר 15 שנה, המצב לא השתנה במהותו. רק פתרון רדיקלי עשוי היה להציל את הר טוב ואנשיה ממשבר סופי. ההיסטוריונים קשלס ובן ארצי סבורים שרק רישום הקרקעות על שם המתיישבים עשוי היה לאפשר להם תמיכה ציבורית[82]. בן ארצי מטעים שאת הפתרון הרדיקלי יזם איש המושבה ואחד ממנהיגיה יצחק לוי. בשנת 1909 נודע ללוי על כוונותיו של יצחק גולדברג, ציוני ופילנתרופ עשיר מליטא, על כוונותיו לרכוש קרקע להקמת חווה ומשתלה. לוי החליט לעניין את המתיישבים ואת בא כוחו של גולדברג בארץ (מאיר דיזנגוף) ביוזמה מקורית: למכור לגולדברג חלק מאדמות הר טוב ובכסף לקנות את יתרת הקרקע מחברי האגודה בבולגריה, ולרשום אותה על שמו של גולדברג ועל שם המתיישבים בהר טוב. בן ארצי מציין שהסכמת התושבים ניתנה, ובדצמבר 1909 נמסר ע"י נציג יק"א, אברהם ענתבי, שיק"א מוכנה להלוות 21.000 פרנק ל 25 שנה ותעזור בביצוע הקומבינציה. ואכן משלחת נסעה לבולגריה לרכוש את הקרקע מידי חברי "אגודת אחים" שנשארו שם. גולדברג שילם 46.000 פרנק עבור 1440 דונם והתחייב להשתתף בשליש מההוצאות הקבועות של המושבה[83]. בן ארצי מסיים "אין ספק שפתרון מבריק זה הציל את הר טוב והעניק לה לראשונה מאז היווסדה, סיכוי כלשהו לקידום ופתוח. ב 1910 עמדה הר טוב לפני תקופה חדשה"[84].

עסקת הקומבינציה הזאת כפי שהוצגה הן ע"י חיים קשלס ב1965 והן ע"י בן ארצי בכמה מחקרים שלו על הר טוב[85], אינה מציגה את המצב לאשורו. יצחק גולדברג, היה ללא ספק, ציוני חשוב שעשה רבות לבניין הארץ, אך הוא היה איש רב השפעה וידיד אישי חשוב למנחם אוסישקין, מנהל הקרן הקיימת, ולמאיר דיזנגוף מנהל חברת הקרקעות "גאולה" וידידם של מנהיגים ואנשי רוח בארץ ובגולה. מותר על כן להטיל ספק אם י"קא הייתה נרתמת לעסקה כזו אם לא היו מעורבים בה אנשים רבי השפעה כאלה. יתר על כן, יוסי בן ארצי וחיים קשלס לא דייקו כשיחסו את ההצעה ליצחק לוי ממנהיגי הר טוב. שמונה שנים לפני שעסקה סיבובית זאת יצאה אל הפועל כתב אברהם ענתבי נציג יק"א בירושלים לנשיא החברה בפריס כלהלן: "אני נשאר איתן בדעתי כי המועצה שלכם תיוועד עם הועד האודסאי, כדי לקנות את הקרקעות הללו מבעליהן הבולגריים, לבטל החברה הישנה של סופיה למען ערטוף ולקחת את המושבה הזאת, שיש בה 4500 עד 5000 דונם שבכללם יש יותר מ 3000 דונם אדמה טובה, ולחלק אותם בין עשרת המתיישבים הבולגריים הקיימים כעת; על אלה יש להוסיף חמישה או שישה אחרים שיבחרו מבין התלמידים הותיקים הכי טובים של מקווה ישראל[86].

נראה שהטענה כאילו התמיכה מגוף ציבורי נדחתה משום שהקרקעות לא היו רשומות על שם המתיישבים אינה מבוססת דייה. ראינו שהפתרון הוצע ע"י ענתבי בראשית 1902, אולם לחברת יק"א היה סדר קדימויות אחר והיא דחתה את הפתרון הזה. שמונה שנים מאוחר יותר, כאשר בהסדר כזה מעורבים גורמים ציוניים וארץ ישראליים רבי השפעה, נאותה חברת יק"א לשתף פעולה בעסקה כזאת. וכבר בנקודה זו חשוב להבהיר, לגולדברג ולחבריו רבי ההשפעה לא היו מניעים אישיים זולת להיטיב עם ארץ ישראל ומתיישבי הרטוב ולשמש דוגמה לבעלי אמצעים יהודים שילכו בעקבותיו.

• הר טוב עד למאורעות תרפ"ט

בעקבות העסקה עם יצחק לייב גולדברג נעשה רישום קרקעות חדש, המתיישבים רשמו את חלקותיהם על שמם. השטח שנותר (1480 הדונמים) נרשם על שמו של גולדברג, עליו עמדו להקים את החווה החקלאית שתשא את שמו. אירוע זה נסך תקוות חדשות במתיישבים שלאחר 15 שנים של מאבק עיקש להיאחז במקום ולמצוא את פרנסתם, עכשיו, האדמות נרשמו על שמם, וסוף סוף זכו להלוואה של 21.000 פרנק, סכום נכבד באותם הימים וכמעט מחצית מהסכום ששילם ליב גולדברג עבור אדמות החווה. אולם נראה, שלא כל הסכום הושקע בפיתוח המשק של המתיישבים, לא להקמת מבני מגורים ראויים ולא למבני ציבור, שכן המתיישבים ישבו עד ראשית שנות ה 20 במבנה של המיסיון.לא מצאתי סימוכין לעניין חשוב זה, אך הוא עולה מההתפתחות המשקית כפי שהיא משתקפת במקומות רבים. מכאן עולה השערה, שהכסף שהתקבל מגולדברג והופנה לרכישת זכויותיהם של בעלי הקרקעות מאגודת "עזרת אחים" בבולגריה לא הספיק, ונראה שגם כספי ההלוואה מיק"א או חלקים ממנה, הופנו לביצוע של אותה עסקה[87].

עניין חשוב זה מעורר שאלות נוספות אשר יובהרו בטרם נבחן את האירועים שעברו על הר טוב בשני העשורים שלאחר הקמת החווה. כאמור בפרק ב' לא היה ברור כיצד הושג הכסף למניעת גזרת הגרוש (בשנה השנייה להתיישבותם) ולתשלום עבור רישום הקרקעות ע"ש חברי האגודה בבולגריה. מדוע נמנעו מתיישבי הר טוב לפנות ולבקש את עזרת "אחיהם" בבולגריה. רמז לכך מצאתי בעובדה שחברי האגודה שנשארו בבולגריה המשיכו לשלם סכום חדשי לאגודתם שנים לאחר שמתיישבי הר טוב ישבו על הקרקע. מעובדה זו אני רוצה להעלות השערה, שפניה כזאת לא באה ממתיישבי הר טוב משום שחברי האגודה בסופיה נאלצו שנים רבות להמשיך ולשלם את החוב בעטיו של אותו הסדר שרשם את קרקעות הר טוב על שמם (ראה בפרק הקודם). סביר אם כן להניח, שהמשפחות שנשארו מאחור המשיכו ותמכו כספית במתיישבי הר טוב אך עניין זה חייב הוכחה.

• יצחק לייב גולגברג

גולדברג (1935-1860), נולד בוילנה שבליטא, היה חבר באגודת "חובבי ציון" ובאגודת "בני משה" שנוסדה ע"י אחד העם בשביל יחידי סגולה. ידיד אישי לאוסישקין ולילנבלום ממנהיגי "חובבי ציון ברוסיה". הוא עצמו היה מראשוני התנועה הציונית, וציר לקונגרס הציוני הראשון ועד ה 16, ידיד ותומך נלהב של הרצל. שימש כדירקטור ב"אוצר היהודים" שעליו הוחלט בקונגרס הציוני השני. גולדברג ואחיו גייסו חלק חשוב משני מיליון לירות שטרלינג שהיו דרושים כדי ש"אוצר היהודים" יהפוך לבנק בסיטי של לונדון[88]. גולדברג היה איש עסקים מצליח ויחד עם אחיו עסק במסחר, את עיקר הונו עשה ברשת של ממכר תרופות בכל רחבי אירופה, אולם כשבאים לבדוק את ההיקף העצום של פועלו לבניין הארץ קשה להבין כיצד הוא מצא זמן לעסקיו[89].

 לראשונה הגיע גולדברג לארץ בשנת 1891 ביחד עם חבורת עסקנים מ"חובבי ציון" ברוסיה, ומאז קשר קשר אמיץ עם אדמת ארץ ישראל. ב1889 פעל יהושע חנקין לרכישת אדמות עמק יזרעאל מידי סורסוק, האפנדי מבירות. זאב טיומקין, בא כוח "חובבי ציון" ביפו, אשר את העסקה והחלו בגיוס כספים נמרץ בחוץ לארץ למצוא קונים לעמק. עד שהסכום נאסף יצאה הגזרה התורכית הארורה בדבר הפסקת עלייתם של יהודים לארץ. העסקה לא מומשה וממון רב של גולדברג נשאר בידי סורסוק אפנדי[90]. לגולדברג היו קשרים אמיצים עם יהושע חנקין ואשתו אולגה ואף ביקר אותם בגדרה.

גולדברג רכש אדמות בכל הארץ. ברשותו היו קרקעות רבות עוד לפני שרכש את אדמת הר טוב. את רוב אדמותיו העביר לזכות הקרן הקיימת, האדמות הראשונות שעמדו לרשות הקרן הקיימת היו 200 הדונם מאדמת חדרה שהעניק לה מיד עם הקמתה[91]. חלקים גדולים משכונת הדר בחיפה, נבנו על אדמותיו. בשרון, "פרדס גולדברג", שעליו בנויות כיום כמה משכונותיה של רמת גן, בהן תל בנימין, על שם בנו שנהרג במאורעות שנת 1929.גולת הכותרת של רכישת האדמות בארץ הייתה אחוזת הלורד גריי היל שעל הר-הצופים בירושלים, שם הוקמה האוניברסיטה העברית. כמו כן יסד כמה וכמה חברות כלכליות בין היתר רכש ביחד עם אחיו אדמות ליד יגור ויסד שם את בית החרושת "נשר" למלט[92].

יצחק ליב גולדברג עשה רבות גם בענייני הרוח בארץ, הוא פעל רבות לביסוסה של השפה והספרות העברית, היה ידידו האישי של ביאליק. ב-1896 היה גולדברג בין מייסדי הוצאת הספרים "אחיאסף", ירחון "השילוח", וכן נמנה עם מייסדי השבועון "הדור" והיומון "היום". מ-1908 היה עורך ומו"ל של השבועון "העולם", ביטאונה העברי של ההסתדרות הציונית. בעת מלחמת העולם הראשונה עקר עם משפחתו מווילנה לפטרבורג, ב-1918 נמלט מרוסיה וב-1919 עלה לארץ והתיישב בתל אביב ויסד את עיתון "חדשות הארץ", המופיע עד היום תחת השם "הארץ"[93].

אין ברשימה חלקית זאת על מפעליו הציוניים של גולדברג, להקיף את פעילותו הציונית וכמובן לא לעמוד על טיבה. אולם גולדברג הינו דמות מרתקת של איש עסקים מבריק שלא חסך במאמצים ובאמצעים כדי לעשות למען ארץ ישראל והתנועה הציונית. יחד עם זאת מפתיע לבדוק באיזו מידה פועלו לא זכה להיצרב בתודעה הישראלית. איש זה קשור אמנם בתולדותיה של המושבה הר טוב אך ככל שנכיר את תולדותיה נגיע להכרה שתרומתו של האיש למושבה הייתה שולית, ואף הפעילות הברוכה שהתרחשה בחווה לא הייתה בה כדי להוציא את המושבה אל המרחב, כפי שיוצג להלן.

• חוות גולדברג

חוות גולדברג הוקמה כ 200 מטר מדרום למושבה ולכפר הערבי ערטוף, ולפי הוראותיו של גולדברג, נבנה במקום בית מגורים מרווח, מוקף בחצר רחבת ידיים. הוקמו מבנים לפועלים ולצורכי המשק: רפת, אורוות, מחסנים, סככות, ובריכה לאגירת מים שנשאבו מבאר מרוחקת בבקעה. העבודות הושלמו לקראת סוף 1911, בניצוחו של משה בקר, בן למשפחה ציונית, שעבד באחד ממפעליו של גולדברג בוילנה ועלה לארץ עם כל בני משפחתו. אחיותיו נמנו על אנשי השומר, אחת נשאה, לישראל גלעדי והשנייה לאלכסנדר זייד[94].

בפברואר 1912 הגיע גולדברג לביקורו הראשון בחווה. פועלי החווה ערכו לכבודו קבלת פנים צנועה, ברכו, שרו ואף יצאו בריקודים. גולדברג הודה והביע תקוותו להתגורר באופן קבוע בחווה וליהנות מהשלווה. כעבור שנה ביקר שוב, ראה בהתפתחותה והיה מאושר, לאשתו בוילנה הוא כתב: "יום זה הצטיין בלידת עגלה. אנו מסדרים כאן משק חלב שיישלח כל יום למכירה בירושלים".באותו ביקור ביקשו ממנו הפועלים לשפר את מצבם. גולדברג הורה לבנות לכל פועל ותיק בית מגורים של שני חדרים ומטבח על מגרש של שני דונם שישמש למשק עזר. כמו כן הורה לפתוח חנות בה נמכרו מוצרים מוזלים[95]. בחווה עבדו כ 30 פועלים ביניהם גם ערבים, והשמירה הייתה לפעמים עברית ולפעמים ערבית[96]. גולדברג הספיק לערוך ביקור נוסף בניסן תרע"ד (1914), לפני פרוץ המלחמה. גם בביקור זה היה בגפו, שהה בחווה כמה שבועות ושבע נחת. בביקור זה נודע לו על חלקת האדמה על הר הצופים המשקיפה על הר הבית, שאציל אנגלי ביקש למכור וביחד עם נחום סוקולוב וארתור רופין החלו מנהלים משא ומתן לרכישתה ובסודיות רבה. בקיץ פרצה מלחמת העולם הראשונה, חוות הר טוב נותקה מפטרונה הנדיב. העבודות צומצמו, חלק מהפועלים עזב את החווה ואחרים גויסו לעבודות כפייה של הצבא[97].

עם סיום המלחמה עקר גולדברג עם כל בני ביתו לארץ ישראל והתיישב בתל אביב. ביתו בתל-אביב הפך בית ועד לחכמים. גולדברג לא זנח את החווה. הוא פיטר את בקר ונתן לו כסף וקרקע בראשון לציון שיקים לו שם בית. כמנהל חדש לחווה הוא מינה את ידידו ובן גילו מוילנה, הציוני יהודה אפל. בהשפעתו של אפל, נסללו כבישים, שופצו הבניינים ונטעה חורשת אורנים. עבודת היעור נמסרה למשק הפועלות של רחל ינאית מירושלים[98]. החווה התנהלה על מי מנוחות בהנהלתו של יהודה אפל עד 1929, וסיפקה תוצרת חקלאית טרייה מדי יום לביתו של גולדברג בתל אביב. גולדברג המשיך לבקר בחווה לעיתים בחברת אשתו ואף ישן בה פעמים אחדות. הוא הרבה לארח בה אורחים ובעיקר את חיים נחמן ביאליק. הסופר גרשון גרא כתב את הביוגרפיה של גולדברג בספר רחב יריעה בשם "הנדיב הלא ידוע" המאגד 253 עמודים. פרשת הר טוב על כל ספיחיה, אינה תופסת יותר מ 15 עמודים.

• הר טוב בעשור שלאחר העסקה עם גולדברג

בסוף שנת 1911 עמדה החווה מוקפת גדר ומבני המשק וביתו של מר גולדברג במרכזה. במרחק כמה מאות מטרים ממנה עמדה החצר של איכרי המושבה על שני המבנים שנבנו ע"י המיסיונרים בשנות ה70 של המאה הקודמת וגבלו בכפר הערבי ערטוף.

בניית החווה סיפקה עבודה למתיישבים והזרימה קצת מזומנים. הבנים שלמדו במקווה ישראל ובבית הספר המקצועי של "אליאנס" בירושלים החלו שבים הביתה, תוספת כוח אדם מיומן נתנה את אותותיה. "המשק החקלאי המשיך להתבסס על דגנים אך הפעם הצליחו גם ירקות למיניהם וגידולים של חמניות. 300 ראשי צאן הגבירו את ייצור הגבינה בעלת המוניטין, יהודים חרדיים מירושלים קנו חיטה שמורה וירקות לפסח. ניטעו מטעי שקדים וכרם"[99].

בדצמבר 1912, בעזרתו של אברהם ענתבי, הגיש מהנדס יק"א תוכנית מתאר ראשונה לישוב, בה ציינו את המקומות בהם יעמדו בתי המגורים החדשים ומשקי העזר. לראשונה נבחר ועד שהחל לייצג את המושבה כלפי חוץ ולדאוג לצרכי הכלל. ב1914, ביקר הברון רוטשילד בארץ הוא התעכב בהר טוב והבטיח לבנות בית ספר לילדי המושבה. השלטונות התורכיים פתחו משתלה ושדה ניסויים חקלאיים בהר טוב. והמתיישבים ניסו לגדל קפה טבק וגידולי גומי ל לא הצלחה[100]. באותה שנה הופיע גם ארבה בארץ, הר טוב לא נפגעה כפגיעתם של מושבות המטעים. מאחר ונשענה על מגוון של ענפים, נותרו בידה מזון וגרעינים לצורכי מסחר[101]. עוד לפני מלחמת העולם הראשונה פנו גם לענפים נוספים, תחנת קמח שהונעה בקיטור, אליה הגיעו כפריים ערבים מכל האזור, בית בד לעצירת שמן ויצרו גם שמן אזוב. "פרט לתוספת הכנסה, תרמו אלה ליצירת מרקם של קשרים מסועפים עם ערביי האזור"[102]. יצחק בן צבי יכול היה לסכם בעיתון "אחדות" של "פועלי ציון" גליון 33 את ביקורו במקום: "המושבה ערטוף החלה להתפתח יפה"[103].

ב1910 רכשה יק"א, באמצעות אברהם ענתבי, 5000 דונם כ5 קמ' מערבית להר טוב עבור קבוצת עולים מביאליסטוק, המקום נקרא "כפר אורייה". העולים התעכבו ועלו רק ב1918, כל אותו הזמן המקום התנהל כחווה חקלאית. ב1918 "העולים מביאליסטוק בנו בתים למגורים, והקימו מבני משק, העבודה הייתה קשה לאנשים שלא הורגלו בה, אבל אנשי ביאליסטוק נשאו בסבלם מתוך אהבה לארץ ישראל ואז פרצו מאורעות תרפ"ט – 1929, והאנשים נאלצו לנטוש את המקום"[104]. במשך קרוב ל 20 שנה המקום שימש כחווה או כמושבה לעולים מביאליסטוק, אולם לאורך כל התקופה לא נוצרו קשרים חברתיים, כלכליים או אחרים בין שני הישובים העבריים[105].

מלחמת העולם הראשונה עיכבה את התנופה והבליטה שוב את שונותה של הר טוב משאר המושבות. הר טוב לא סבלה כיתר המושבות, כאן עמדו לזכותה קשריהם של תושביה עם הצבא התורכי והסביבה הערבית, והם עמדו במבחן. בני הר טוב לא גויסו לצבא התורכי והמשק לא הוחרם לצורכי הצבא ותושביה לא גורשו. פרט לתשלומי השוחד סיפקה הר טוב את צורכי הצבא עד 1915 תמורת כסף מלא. בתקופת המלחמה מנתה הר טוב 116 תושבים ועוד 24 שעבדו בחוות גולדברג[106].

המלחמה עיכבה את התפתחותה של הר טוב. וכשהסתיימה ב1919, בכיר בני הדור השני יהודה בכר סיכם את מצבה במילים הבאות: "במושבה 130 איש, כולם גרים בבנין ארוך ולא מתאים, אין כלי עבודה,ואין בהמות במידה מספקת, אין בנין ציבורי, מרפאה….בגיל בית הספר יש 40 ילדים, כולם לומדים בחדר אחד"[107]. כך המצב בהר טוב עשרים וחמש שנים מיום עלייתם לקרקע ועשר שנים לאחר הקמת חוות גולדברג שאמורה הייתה לתת למושבה תנופה גדולה.

• שנות העשרים – השנים היפות של הר טוב

ראינו שהגידול הדמוגראפי של הר טוב בא כתוצאה מגידול טבעי גדול ומהלכידות השבטית, לא היו עזיבות במשך השנים והצעירים נשארו ונישאו בתוך המושבה. השלטון בארץ עבר לידי הבריטים, סדרי המנהל השתנו והגיעה שעתו של הדור השני, אלה שנולדו, גדלו ולמדו בארץ, הכירו את מנהגיה ובעיקר שלטו בשפה. השינוי המהותי חל בחקלאות כל השטח עובד בידי מתיישבי הר טוב ופועלי החווה.

 מתוך ספר השנה של ארץ ישראל תרפ"ג (1923) אנו מקבלים נתונים המדברים בעד עצמם[108]:

1. שטחה של הר טוב: 4670 דונם: 1481 דונם של חוות גולדברג ו 3209 דונם למושבה.
2. אדמות המושבה: 272 ד' מטעים (פרדס, שקדים, זיתים, משמש, גפנים,) 2088 ד' פלחה ו 600 ד' אדמת הרים.
3. האוכלוסייה: 19 משפחות המונות 85 נפש, בודדים 5, אחרים 3, סה”כ 93 נפש (בחווה 21 נפש)
4. בעלי חיים: בקר 68, בהמות 44. צאן 160, עופות 565.

בהמשך לאינפורמציה הזאת יש כמה נתונים נוספים כמו בית ספר חדש ויפה, גן ילדים, ורופא. תושבים מירושלים נהגו להינפש בחדשי הקיץ בהר טוב. והחשוב מכל לראשונה נבנו בתים חדשים[109]. אולם הבעיה העיקרית שהגבילה את ההתפתחות החקלאית הייתה ונשארה מיעוט המים, חרף ניסיונות קידוחים עמוקים שעשתה ממשלט המנדט[110]. הבתים השתרעו משני צידי הדרך העולה מהכביש בין הר טוב לשער הגיא. הם נבנו בידי האיכרים עצמם, מחומרי בניין מקומיים, אבן מקומית וחומרי מילוט שנעשו במקום. רובם היו קטנים, שני חדרים ללא שירותים ותוספת לבישול ואפייה סה"כ נבנו שבעה בתים חדשים[111]. בית הספר שהברון רוטשילד הבטיח עוד ב 1914 הושלם ב 1923 ונבנה על שלושה דונם שגולדברג תרם ובעזרת הלוואה שניתנה ע"י יק"א[112]. בבית הספר הוקצה מקום לבית כנסת ולמרפאה, בחנוכתו השתתף הנציב העליון הבריטי, הרברט סמואל[113]. בשנים אלה החלה הר טוב מקבלת צביון של ישוב חקלאי רגיל: מבנים משפחתיים, מבנה ציבורי, דרך פנימית וחיבור לדרך ארצית[114].

הבריטים הוציאו מכרז לסלילת דרך משער הגיא לתחנת הרכבת בהר טוב וכך קושרה הר טוב לדרך המרכזית לירושלים. המכרז נמסר לאחת המשפחות מהר טוב. ליד תחנת הרכבת, הוקמה תחנה למשלוח תבן למחנות הצבא ולמשלוח ענבי חברון ל מצרים. בשנות מלחמת העולם הראשונה ניתקו התורכים את המסילה מיפו ללוד (למנוע חדירה בריטית מהים), הם סללו מסילה לדרום הארץ. לאחר המלחמה הבריטים מיהרו לקשר את מצרים למסילות הברזל של ארץ ישראל, לצורכיהם הצבאיים[115]. במחצית השנייה של שנות העשרים הורחב הבסיס הכלכלי של הישוב בעיקר בגלל תנופת הבנייה בתל אביב. נבנו ארבעה כבשני סיד לבנין, אבני הנחל נטחנו לחצץ ומי הנחל סיפקו חול וטין לחומרי מילוט וכן נבנתה מחצבה קטנה (שלימים התפתחה למחצבת שמשון הידועה). לאחר יותר משלושים שנה הר טוב הפכה למושבה קטנה ומתבססת. היא הצליחה להחזיק מעמד בזכות נחישותם של המתיישבים.

בעשור שלאחר מלחמת העולם הראשונה, האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל כמעט והכפילה את עצמה[116]. ממחצית יוני 1924 ועד סוף שנת 1926, במשך שנתיים וחצי, הגיעו לארץ 60.000 עולים והאומדן הכללי של כלל היהודים בארץ בסוף אותה שנה היה 147.000. בתחילת העשור הגיעה לארץ עלייה חלוצית וזו הקימה עשרות ישובים. מאוחר יותר הגיעה העלייה העירונית מבוססת יותר ובעלת אמצעים. המוסדות המיישבים של התנועה הציונית היו עמוסים בעבודה ואף עסקו בתכנון של גושי התיישבות כמו ההתיישבות בגושי נהלל נוריס ומאוחר יותר "גוש הקישון"[117]. יוסי בן ארצי כותב ש"באותן שנים נעשו ניסיונות שנכשלו להקים ישובים עבריים נוספים באזור (מבלי לפרט), ואך טבעי היה שהר טוב תשמש להם מרכז ישובי"[118]. אולם, במשך כל אותה תקופה התנהלו ויכוחים ערים בין המוסדות המיישבים אם לבסס את הישובים הקיימים או להמשיך בתנופת ההתיישבות. רופין יעץ שאין להתחיל בהקמת ישובים חדשים לפני ביצור הישובים הישנים. הקונגרס הציוני הט"ו שהתכנס בבזל בקיץ 1927 קבע ש"התקופה הקרובה תהה נועדה בעיקר לחיזוקם וביסוסם של הישובים הקיימים"[119]. גם הפעם לא שיחק לה מזלה של הר טוב. מערך ישובים סביבה יכול היה למנוע את האירועים הטרגיים שהתרחשו באוגוסט 1929.

מאורעות תרפ"ט נפלו על הר טוב כשהם לא מוכנים ולא מאורגנים, הם שמו את מבטחם ביחסים הטובים שפתחו במשך השנים עם ערביי הסביבה. תושבי הר טוב הוזהרו ע"י שכניהם הערביים אשר גם ניסו למנוע מצעירי הכפר הערביים לפגוע בישוב, אך הפעם לא שלטו הנכבדים בכנופיות[120].

 חמישה רובים בריטיים ומבנה אחד, שיכול היה לשמש כמקום להתבצר בו, לא יכלו לעצור את אשר התרחש. "ב 24.8 הגיע הידיעה כי בדיר אבן מתארגן כוח גדול להתקפה על המושבה, כל התושבים נאספו לבית הגדול והחזק של משפחת לוי, והנשק המועט הוצב בחלונות. תחילה נבזזה חוות גולדברג ונשרפה. ניסיונות הערבים להתקרב לבנין נהדפו, לפנות בוקר הוחלט לנטוש את המקום. כאשר מעט רכושם על כתפיהם הלכו התושבים לתחנת הרכבת והתבצרו בה. כשהגיעה הרכבת הנוסעת ליפו, עלו עליה והספיקו לראות את הערבים פושטים על בתיהם ומתחילים בביזה. בלילה אחד הצליחו ערביי דיר אבן להפוך לעיי חרבות, ישוב שבבנייתו הושקעו דמים מרובים במשך 34 שנים"[121].

ברשימת הנזקים שהגישה חוות גולדברג ל"קרן העזרה" מצאתי בין השאר עשרת אלפים עצי אורן ועצי פרי שנשרפו, 65 חלונות ו46 דלתות, תבואות, טבק, ובעלי חיים בסכום כולל של 4917 לירות מנדטוריות ו 960 מיל[122].

במבט לאחור הסיום הטראגי של הר טוב היה בלתי נמנע. ראינו את שונותה גם בעצם ימי המלחמה, שלא הזיקו לה. הדור הראשון של המתיישבים לא הצליח להתמזג בעשייה הציונית בארץ, ובודאי שלא להתמודד עם בעיות הביטחון שהחלו להתעורר מראשיתו של המנדט הבריטי. הדור השני נחוש כדור ההורים השכיל לבסס את המשקים החקלאיים, אך גם הם לא הצליחו להתארגן כדי למנוע את המפלה ב1929.

• אחרית דבר

עבודה זו שופכת אור על עמידתם ארוכת השנים ורבת הסבל של המתיישבים בהר טוב, ומעוררת את השאלה הבלתי נמנעת מה היו המניעים שקשרו אותם להר טוב, מהו סוד עמידתם שהצליח להחזיק את האנשים האלה במקום. הרי הם לא באו כפליטים, הייתה זאת בחירתם לעזוב את קהילותיהם ולהגר, שעה שקיבלו שוויון זכויות מלא בבולגריה וגילויי האנטישמיות שהופיעו בה לא היו כה חמורים. תוך בחינת הנושא עולה שההתעוררות הלאומית של העם הבולגרי, החינוך המודרני ש"אליאנס" החדירה לקהילת יהודי בולגריה, בצד קרבתם למרכזים מערביים באירופה יצרו גלי התעוררות לאומית יהודית שתוצאותיה היו הקמתן של אגודות בעלות גוון יהודי לאומי ובמיוחד האגודות להתיישבות בארץ ישראל. על הגלים אלה נישאו קומץ המשפחות חברי "אגודת אחים", שראו עצמם כחלוץ לפני המחנה והקימו את המושבה הר טוב. ההתעוררות הזאת הייתה אחת הסיבות המרכזיות לנחישותם.

באווירה הלאומית ששררה בקרב יהודי בולגריה אך טבעי היה שרעיונות של הציונות המדינית, שהגיעו אליהם שנתיים לפני הקונגרס הציוני הראשון ע"י האיש הכריזמאטי מרקו ברוך, נקלטו במהירות. באופן פרדוקסאלי, הפעילות הציונית הענפה, שהקהילה היהודית בבולגריה נסחפה אליה לאחר הקמתה של התנועה הציונית, היא זאת שגרמה לשיתוקן של התנועות המיישבות ואחת הסיבות המרכזיות שמתיישבי הר טוב לא זכו לעזרה מאחיהם בבולגריה.

עבודה זאת אומנם עמדה על הלכידות המשפחתית המיוחדת שנוצרה בקרב מתיישבי הר טוב, שאף היא אחת הסיבות שיכולה להסביר את סוד נחישותם של המתיישבים להיאחז במקום. דבקות זו הייתה ברורה כבר בשנים הראשונות לעלייתם על הקרקע לכל אותם גורמים שמהם המושבה יכלה לקבל סיוע, ולמרות זאת לא קיבלה. הטענה של שני ההיסטוריונים, יוסי בן ארצי וחיים קשלס שהסיוע נמנע מהן בגלל שהקרקע שישבו עלייה לא הייתה רשומה על שמם, ועל כן לא יכלו לקבל אשראי, התבררה כלא משכנעת. העסקה עם גולדברג שאפשרה להם להעביר את הקרקעות על שמם לא הייתה מקרית ופרי יוזמתו של אחד המתיישבים. אברהם אלברט אנטבי העלה בקשה כזאת לפני יק"א כמה שנים לפני כן, אך היא נדחתה. אולם העסקה יכלה להתבצע שעה שגורמים רבי השפעה של הממסד הציוני בארץ תמכו בה. ולדאבון הלב מתיישבי הר טוב לא היו מחוברים אל הממסד הזה.

אין ספק שמטרתה של התנועה הציונית הייתה להקים מדינה לכל היהודים, אולם מנהיגיה ועסקניה קמו מקרב יהדות מזרח אירופה דוברי היידיש. מתיישבי הר טוב נתפסו כחלק מגל העלייה החדש (העלייה הראשונה) אך הם היו זרים בה. מנהגיהם, שפתם ובעיקר המנטאליות, הייתה שונה, קשריהם עם שכניהם הערביים היו טובים מאלה עם המושבות. אברהם אלברט ענתבי, מנהיג בולט של הקהילה הספרדית בירושלים, היה נציגם הן בפני השלטונות העות'מאניים והן בפני הממסד הציוני בארץ. אין מקום לדבר כאן על הפלייה שכן הפלייה קיימת כאשר מישהו מרגיש מקופח, אולם מתיישבי הר טוב לא חשו מקופחים. על כן גם אי אפשר לומר שהגורמים שהיה ביכולתם לתמוך בהם בשנים הראשונות והגורליות נטשו אותם. התמיכה נמנעה מהמושבה בשל שונותה, רק כאשר ההנהגה בהר טוב עברה לדור החדש שגדל והתחנך בארץ החל להסתמן שינוי. אך לא היה בו די כדי למנוע את הנטישה ב 1929.

מאורעות תרפ"ט עוררו הד עצום בעולם היהודי, ההתנפלות המאורגנת של כנופיות על מפעל הישוב היהודי בארץ הביא בשבוע אחד של אוגוסט 1929 לסיכום דמים של 108 יהודים הרוגים, 187 פצועים והשמדת רכוש וגזילתו בכמה מאות אלפי לא"י[123]. תוך חודשים מעטים, בשורה של מגביות נאסף סכום של 600.000 לא"י לטובת "קרן העזרה" להקמת ההריסות ולתמיכת הניזוקים. פליטי הר טוב קיבלו מחסה בתל אביב למשך שנה שלמה עד אשר שוקמו הנזקים והם חזרו הביתה.

כאן מתחלה תקופה חדשה בתולדות המושבה. הישוב היהודי בארץ החל להתארגן למה שקרוי "מדינה בדרך", קמו מוסדות שניהלו מדיניות התיישבותית ומדיניות ביטחונית. על כן תקופה זו בתולדות הר טוב לא נבחנה בעבודה זו.

• ביבליוגרפיה

1. רן אהרונסון, הברון והמושבות- ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל בראשיתה,,1882-1890, ירושלים : יד יצחק בן-צבי, 1990.
2. אלכס ביין, תולדות ההתיישבות הציונית מתקופת הרצל ועד ימינו,מסדה, 1976.
3. יוסי בן-ארצי, המושבה העברית בנוף ארץ-ישראל, 1882-1914, ירושלים, יד יצחק בן-צבי, תשמ"ח 1988
4. יוסי בן ארצי, הרטוב – מושבה נשכחה בהרי יהודה, אופקים בגיאוגרפיה, 1977.
5. יוסי בן ארצי, הרטוב – לתולדותיה של מושבה עברית, מתוך ספר זאב וילנאי, כרך א'.
6. אסתר בנבסה, "שלבים בלאומיות היהודית באזור הבלקן במאה הי"ט", מתוך, פעמים, רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח, מכון בן צבי, תשנ"ד,.1994
7. אסתר בנבסה, אהרון רודריג, יהודי ספרד בארצות הבלקן, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2001.
8. אברהם בכר, זיכרונות הר-טוב, ירושלים : בהוצאת המשפחה, תשנ"ב 1992
9. אשר גינצבערג וא. זוסמאן, דברי הביקורת לענייני המושבות באה"ק, אדעססא, הועד לחברת התמיכה לבני ישראל עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריה ואה"ק, תר"ס.
10. גרשון גרא, הנדיב הלא ידוע, מפעלים אוניברסיטאיים בע"מ, ללא שנה ומקום ההוצאה. 
11. שמעון דובנוב, דברי ימי עם עולם, כרך 10.
12. עבר הדני, איש ציוני, הוצאת קרן י. ל. ורחל גולדברד, 1936.
13. יעקב וינשל, מארקו ברוך, ירושלים, שקמונה,.1981
14. א"מ לונץ, "המושבה החדשה הר תוף",לוח ארץ ישראל לשנת תרנ"ז. יושלים תרנ"ו.
15. מיכאל לסקר, "אברהם אלברט ענתבי, פרקים בפועלו בשנת 1897 – 1914", מתוך פעמים, פרקי עייון במקורות ישראל במזרח, 21, 1984.
16. בן-ציון מיכאלי, החוות החקלאיות, ראשית ההתיישבות הלאומית בארץ-ישראל (תרנ"ט-תרע"ד(1914-1899), תל-אביב, מלוא, 1977
17. בן-ציון מיכאלי, יישובים שניטשו בשלושה משטרים מדיניים, בשלהי המשטר התורכי, בשנות המנדט הבריטי, במדינת ישראל, תל-אביב, מלוא, תש"מ
18. יעקב פיכמן, יצחק ליב גולדברג חייו ופועלותיו, הוצאת משפחת גולדברג, תל-אביב תש"ה
19. פנחס פיק, "תולדות מסילת הברזל יפו-ירושלים" מתוך ספר וילנאי.
20. חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרכים א' ו ב', הוצאת בר.1969
21. שמעון שאמה, בית רוטשילד וארץ ישראל, הוצאת ספרים ע"ש מאגנס, האוניברסיטה העברי. ירושלים תש"ם.
22. אנציקלופדיה של גלויות, כרך עשירי, ירושלים,1967.
23. הפועל הצעיר, הר טוב, ט"ו תרע"ג עמ' 13-12.
24. מסמכים מתוך הארכיון הציוני המרכזי, על יצחק לייב גולדברג, אצ"מ A6.
25. ספר העלייה הראשונה, עורך מרדכי אליאב, הוצאת יד בן צבי. ירושלים, 1981.