מפליגים – סיכון מחושב
אקדים את המאוחר ואציין שפרשת "סלבדור" כולה הייתה תולדה של גורמים אחדים, שחברו יחד והולידו אסון מחריד, צפוי מראש. הגורמים הם: משטר פוליטי גזעני בבולגריה העוין ליהודים, באשר הם יהודים, אומץ בלתי רגיל של יהודים וחוסר הברירה שלהם כפליטים, חסרי נתינות. בנוסף לכך, לקיחת סיכון מחושב על ידי נוער יהודי בדרכו אל ההגשמה הציונית וראית הנולד שלו את העתיד חסר התקווה בבולגריה, הדומה להליכה על גחלים לוחשות, בתוך סערה המתקרבת במהירות. כל זה חיזק בו את הרצון להקדים ולהציל את נפשו ואת משאת נפשו. תפקידו של ד"ר קונפינו, בעל הספינה ועסקן ציוני ידוע, בתוך המסכת הזאת, שנוי במחלוקת. אך אין לגזול ממנו את זכות הנבואה לאשר עומד להתרחש ולהמעיט את מידת רצונו ותרומתו להצלת נפשות רבות ככל האפשר, מקרב יהודי בולגריה ולא רק מארץ זו. נדמה לי, ששר ההיסטוריה יעניק לו, בסופו של דבר, יותר נקודות זכות, מאשר נקודות חובה.
כדי להבין את הרקע, הבה נשחזר את התקופה, ואולי כך נבין יותר את אשר התרחש. "הסיפור" המסופר כאן, נחווה ונכתב מתוך זווית ראיה אישית מאד, ותוך מרחק גדול בזמן, העלול לטשטש פרטים מסוימים ולהבליט אחרים, כטבעם של הזיכרונות. להלן תמציתו של הסיפור.
בולגריה 1940
המלחמה במערב אירופה בעיצומה. אמנם לבולגריה טרם הגיעה הרעה, רק מקצתה, נסבלת כביכול, בדמות חוקים אנטי יהודיים אשר הציבוריות הבולגרית והעם בכללו סלדו מהם, אך הממשלה, גרורת המשטרים הפשיסטיים, עמדה להגשימם. היה ברור כי לא רחוק היום וגם בארץ זו יתרחש אסון ליהודים. תנועתי, תנועת "השומר הצעיר" הפועלת בתנאים קשים, כמעט במחתרת, מחליטה לאפשר לחבריה להצטרף לאניות ולספינות מעפילים היוצאות מבולגריה אל הים הממוקש ומפוטרל על ידי אניות גרמניות. בתנאים אלה מתכנסת חבורה של כ-25 חברים מכל שכבות הגיל בתנועה ופניה לארץ.
הנמל וורנה על הים השחור
בנמל שתי ספינות קטנות העוגנות זו ליד זו, "המלך קרום" ששמה הוסב ל"סלבדור" (המושיע) ו"סטרומה".
בראשונה התקנו אנחנו את התאים והסידורים לצורך הפלגתנו, ואת השנייה הכנו להפלגת האחרים. עשינו זאת לצורך פרנסתנו במשך השבועות הרבים בהם שהינו בורנה מאז הגיענו. לשתי הספינות היה אותו בעלים – הד"ר קונפינו, שבין השנים 1939-1940 העלה לארץ מאות מעפילים בעליה פרטית שהוא אירגן. באותו זמן לא ידענו שלשתי אניות אלה יועד "מקום נכבד" בנתיב הייסורים של עמנו. היינו עסוקים מדי בארגון ההפלגה בקליפה העלובה "סלבדור" אשר לא התאימה להסעת אנשים ואף להובלת פחם פסלוה שלטונות הנמל כמחוסרת כל מנוע, מוסעת ע"י הרוח ומפרשיה ותפוסתה כ-120 טון.
ליל ה-3 בדצמבר 1940
אחרי ציפייה של חודשים בעיר הנמל ורנה, כאשר אמצעי המחיה הדלים אוזלים במהירות, ניתנה רשות השלטונות להפליג. ליל ה-3 בדצמבר 1940 היה לילה סוער, הים גועש והספינה מטלטלת בנמל כקליפה בין גל למשנהו. השלטונות מחליטים להעלות 352 איש, אישה וילד, במקום כ-100 צעירים בני תנועות הנוער, כפי שתוכנן מראש. כל הנותרים הם משפחות בעלות נפשות רבות. לא הייתה ברירה, אלא להשלים עם הצו ועם התנאים הנוראים בספינה. כל ה"תאים" שמידותיהם בערך כ-180 ס"מ אורך, 100-120 ס"מ רוחב וכ-80 ס"מ גובה, היו מיועדים לשכיבה בלבד. "תאים" אלה נתפסו ע"י הורים וילדיהם. על הספינה היו 80-100 ילדים, נשים הרות ומהן גם כאלה בשבועות הריונן האחרונים. במשך ההפלגה של "סלבדור", בצפיפות האיומה כמעט ולא הייתה אפשרות כלשהי לנוח או לישון שינה רצופה. הצוות היה מורכב מרב חובל רומני (צינצר) ושני מלחים יווניים, כשעל ידם עוזרים שלשה חברים בוגרים מתנועתנו. המזון והמים תוכננו לשבועיים. כלי ההצלה: סירה קטנה לשישה איש וחגורות הצלה שבשעת האסון לא עמדו במבחן ואיכזבו ומספרם אף לא הספיק עבור כל המעפילים. ספינה רעועה ללא מצפן וכלי ניווט, על מפרשיה בלבד, יצאה לדרך נתונה לחסדי הגלים והרוח בלבד…
הדרך לאיסטנבול
זאת ארכה כ-4 ימים מלאי הרפתקאות במזג אויר חורפי קשה, כשאנחנו נגררים על ידי גוררת שניסתה להינתק מאתנו ולהשאירנו לחסדי הגלים. רק בכוח אולצה להביאנו עד למקום המוסכם בקרבת איסטנבול. בעיר זו שהינו ימים אחדים, קשורים לרציף צדדי ומרוחק. זמן זה נוצל כנראה למשא ומתן בין השלטונות התורכיים והנציגות הבריטית על עצם הפלגתנו. כמו כן, קבלנו צידה נוספת לדרך מהמוסדות היהודיים ומיכלינו מולאו במים לשתיה. כמובן שאיש לא הורשה לרדת ליבשה. לכל תפקידי המארגנים על הסיפון נוסף עוד תפקיד, לשמור על הצוות שלא יערוק, כשם שקרה אחרי הלילה הראשון להפלגתנו עם צוות הגוררת. צוות זה היה חייב על פי ההסכם, ועבור זה גם שולם לו, להובילנו עד איסטנבול, אבל הצוות שעל הגוררת ניסה להפקירנו לגורלנו ולשרירות גלי הים. מהרגע שעזבנו את נמל ורנה, היינו חסרי כל הגנה, כי לא חלו עלינו חוקי חסות. רק בכוחם של מספר אקדחים שנמצאו שלא במקרה בספינה בידי אחדים מהגברים, אולצו מלחי הגוררת להמשיך בגרירה.
גיהינום במצולות
ליל ה-12 בדצמבר, 1940
הים שקט ואינו מרמז על אשר עומד להתרחש בעוד מספר שעות.
מצב הרוח בין המעפילים מרומם מעצם ההפלגה וההתקדמות ליעד. חגגנו חתונה בין שני צעירים שהתקשרו על הספינה. שרנו ובילינו מעבר לשעת השקט שהייתה נהוגה בספינה, בהתחשב בילדים הרבים שהיו בה, אלא שלא ניתן לנו ליהנות ממצב הרוח המרומם למשך זמן רב.
לקראת חצות התגעש הים, וזמן קצר לאחר מכן חדרו מים לחרטום הספינה. קשה לתאר את המהומה והפחד שנוצרו. היה אפילו הכרח להשתמש בכוח כדי להשתלט על המצב. שומרי הסדר היו בני תנועות הנוער, ששולבו בארגון משמרות הסדר והשמירה על המים והמזון.
לא הרחק מהחוף עלתה הספינה על שרטון, כשהרוח מכה בה בעוצמה ומנפצת אותה ללא התנגדות של ממש.
אין מנוס מלשאול שאלות גם במרחק של שנים רבות: האם רשויות הנמל והקברניט לא ידעו ולא צפו את העומד להתרחש? או שידעו והעלימו? או שידעו והתעלמו? חורף היה ולזעפו של ים השיש יצאו מוניטין. אלו חשדות המעוררות תמיהה ואין מנוס מחשדות. נכון, רשויות הנמל מסרו אותנו בידי נווט שהתלווה ועמד על סיפוננו. האם גם הוא לא ידע או לא התעניין, בטרם הפליג אתנו, על מזג האוויר שעלול לפקוד את המסע? כבר בשעה 11 בלילה סער הים וזמן קצר לאחר מכן נודע כי מים חודרים לספינה. הן היא הייתה כולה עשויה עץ, ישנה ופסולה לשימוש. חרדה אחזתנו ובכל אחזו מהומה ובלבול.
למרתף בבטן הספינה, שבו שהו רוב המעפילים החלו חודרים מים שהציפוהו יותר ויותר. צעקות האמהות והילדים מחרישות את ההוראות לשמירת הסדר. נוצרים מהומה ובילבול על עף חגורות ההצלה אשר, כאמור, התברר שאינן אמינות. הגלים הולכים וגוברים ומכים בדפנות הספינה אשר אינה עומדת מול עוצמתם. המים גואים מעל לסיפון וחודרים למרתף.
הספינה הנטרפת בים זועקת ואחוזה אימה מכל העברים. האנשים שלמטה רטובים עד מותניהם, פורצים בכוח מן המרתף אל הסיפון למעלה ומחזות זוועה מתרחשים על הסולם בעל מספר המדרגות הקטן, המוביל אל הסיפון. אמהות ואבות מנסים להציל את ילדיהם מטביעה במרתף, אך לא כולם מצליחים במאבק הזה… בינתיים הורדו המפרשים, הגלים הולכים וגוברים, הולכים ומתעצמים, מכים בקליפתנו החורקת והנשברת. גם היום, מספיק כי אעצום את עיניי ואראה את מחזות הזוועה של אמהות ואבות, המנסים לשווא להציל את ילדיהם מטביעה. המאבק עם המים קשה. יש הנופלים והנדרסים ע"י אחרים המנסים לעלות על הסיפון. המאבק הוא לחיים ולמוות, וכל זאת על המדרגות המובילות מבטן הספינה אל הסיפון המוצף במים אף הוא והנשבר מעוצמת הגלים.
משונה, אך בשעה זאת שמרתי על קור רוח, כאילו לא השגתי את גודל האימה המתרחשת סביבי. האם זהו קור רוח במצב של לחץ? אולי? ואולי הסיבות היו אחרות, סביר להניח שכן! הרי הייתי רק נער בן 15 ועדיין לא היה עול משפחה המוטל על כתפיי. אולי הייתי הלום מפחד? על כל פנים, עובדה שפעלתי בצעדי התגוננות בפני המים בצורה מחושבת, אל אף שהייתי נתון במצב שבו רק פסע ביני ובין המוות! נמצאתי באותה שעה ליד המדרגות, שאליהן הגעתי לאחר שפילסתי לעצמי דרך בגיוס כל כוחותיי, מפינה שהייתה מתחת לחרטום, בה ביליתי את הלילה הראשון שלי בשינה על דרגש מאז הפלגתנו. כל הדרגשים המעטים שהיו מוקצבים לחברי תנועתנו נוצלו בתור על ידי חברינו לשינה בין שמירה לשמירה על המזון והמים שאוחסנו על הסיפון. הייתה חלוקת אחריות בין חברי תנועות הנוער השונות, כדי לשמור על הסדר ולמנוע הפקרות והשגת גבול מהמלאי של הכלל.
שינה עמוקה אחזה בגופי הלאה, כתוצאה מעייפות נוראה עקב חוסר מנוחה מצטבר, חוסר נוזלים ועקב כך שסבלתי ממחלת הים שהטרידה אותי כל זמן ההפלגה מנמל ורנה. הייתה לי הפוגה ממנה רק באותם ימים בודדים בהם עגנה הספינה בנמל איסטנבול. מחלה ארורה זאת מונעת מן הסובל ממנה בליעת מזון, וכל עוד הנך על הים היא מרוקנת את המעיים וגורמת לסחרחורת המקשה על התנועה. למרות זאת, לא ויתרתי על תפקידי ועל תורי בשמירת המים שעל הסיפון, כמו כל חבריי.
באותה שעת מהומה נוראה, בהגיעי אל המדרגות המובילות מבטן הספינה אל הסיפון, דרך פתח צר של מטר וחצי על מטר וחצי, הרגשתי בנוכחותה של נערה בת גילי, שהכרתיה כחברת "ביתר" מסופיה, אחוזת פלצות ופחד הבוכה בכי היסטרי, נאבקת בכוחותיה האחרונים להגיע אל הסיפון ונדחפת על ידי חזקים ממנה כלפי מטה. מצב של כל דאלים גבר. איני יודע מהיכן מתגלים בשעות מצוקה כוחות שאין מודעים להם במצבים רגילים, אך באותו רגע אחזתי בה, משכתי אותה אלי בכוח רב, והעליתי אותה מעל לאנשים אחדים שנאבקו על כל מדרגה, תוך שאני זורקה כשק אל מעבר לפתח והיא נוחתת על קרשי הסיפון הרטוב. מאותו רגע ניתק המגע בינינו ומאז לא ראיתיה יותר. גורלה היה כנראה כשל רבים אחרים… בעקבותיה פילסתי גם אני את דרכי אל הסיפון, בהשתמשי בכוח שאת מקורו איני מבין עד היום.
בדורכי על הסיפון, עמדתי קרוב לדופן הסירה הפונה על היבשה. הייתי חגור בחגורת הצלה שקבלתי ימים ספורים קודם לכן, בהוראה מפורשת לשאתה באופן קבוע על גופי. לא היו מספיק חגורות עבור כל האנשים בספינה, שכן, מספר החגורות שהספינה צוידה בהן היה כמספר האנשים שהיו אמורים להפליג בתכנית המקורית, כ-80-100 בני תנועות נוער. המספר הסופי של המפליגים, נקבע כאמור, ע"י משטרת נמל ורנה שהייתה מעוניינת לסלק מספר גדול ככל האפשר של יהודים, וכך נדחסו 352 איש אישה וילד, תוך אי הקפדה מדוקדקת על הניירות, ובודאי לא על מצבה הפיזי של הספינה ועל הסידורים הבטיחותיים בה. בסמוך אלי ראיתי על הסיפון את חברי טוליה ואת אחותו רוזה, המנסים תוך רעש מחריש אוזניים של גלים מתנפצים וזעקות בני אדם, לעבור אל קדמת הסירה ליד החרטום. טוליה סבר ששם בטוח יותר ורוזה אחזה בו אחוזת היסטריה, ממאנת לשמוע ולהבין. בו ברגע הבחנתי שלשניים חסרו חגורות הצלה. הורדתי את זאת שעלי ומסרתיה לרוזה. איני מבין את המניע שדחף אותי לנהוג כך ברגעים אלה של סכנת חיים, ולחשוף עצמי לסכנה כה גדולה ומוחשית, שהרי לא ידעתי לשחות כלל!!! שיקול דעת מוטעה של הרף עין יכול היה לקבוע את גורלי לשבט, לו הצטרפתי אל טוליה ורוזה, אך אותה החלטה, בלתי מוסברת בהגיונה, לקפוץ למים, חרצה את גורלי – לחיים. רגע לפני שקפצתי בין הגלים הספקתי עוד לראות את טוליה ואת רוזה הנכרכת אחריו לעבר החרטום. הייתה זאת הפעם האחרונה שראיתי אותם. ראיתי בזווית העין את החרטום העמוס אנשים ניתק מגוף הספינה וצונח לתוך המים ברעש מפחיד ונורא.
ייתכן שעומס האנשים שעליו גרם לכך, ואולי עוד גל וזה שבא אחריו, אשר השלימו את מלאכת שבירת הספינה הרקובה והריסתה. לא חיכיתי יותר, אחזתי בקרש שמצאתי בקרבתי משברי גוף הספינה וקפצתי אל תוך המים. מצאתי עצמי נאבק עם הגלים, ללא ידיעה אלמנטארית בשחייה, ללא בגדים על גופי, שאותם פשטתי, כדי לא להכביד על עצמי במים הסוערים. כשאחזתי בקרש נותר בין אצבעותיי רק סמל "השומר הצעיר" היקר לי עד עצם היום הזה, שקיבלתיו מאותו חבר הנהגת הקן בסופיה, לאות שאני צועד בדרך ההגשמה עם עלייתי ארצה. סמל זה מצוי בידי ושמור עמי עד עצם היום הזה. הוא יקר ללבי בגלל ערכו הסמלי שקיבל מימד מיוחד בשל החוויה האיומה שחוויתי עמו. ערכם של סמלים גדול רק אם הולכים לאורם ומגשימים את הערך שלמענו נוצרו ומייצגים אותו. ללא הגשמת הערך, הסמל נשאר חפץ בלבד.
לקראת שחר, גיהינום של שעות קור ואימה וגלים השוברים את הספינה, ואנשים הנשטפים מול נחשולים המגיעים גבוה אל התורן. הספינה התפרקה לחלקים, כשהחרטום והחלק האחורי צפים לחוד והתורן השבור לצידם. על כל חלק – משפחות הנאבקות על חייהן. במים פזורים אנשים המנסים לעלות על פני הגלים, ורובם סיימו את מאבקם כאשר ידם על התחתונה. לא חסרו גם גילויי גבורה. הנה המלח היווני שחה ארבע פעמים אל החוף וחזרה, בהצילו כל פעם ילד או מבוגר, או אחד המלחים חברי תנועתנו שהציל משפחה שלמה. אחרי מאבק בלתי הגיוני ביני לבין הגלים עשו אלה עמדי חסד, ובעודי אוחז בקרש השליכוני אל החוף. הרגשתי שציפורניי נאחזות בחוף בשיחי מלוח, ערום ורועד מקור חורפי עז, כאשר בידי הקמוצה סמל הבוגרים של "השומר הצעיר".
מי יודע, יתכן שתמונת הגיהינום שצוירה שם בידי הגלים לא הייתה נוראה יותר מן המוות, שהוא כשלעצמו סיום, וסוף פסוק בלתי נמנע בלאו הכי.
הנווט שהושאל על ידי התורכים ורב החובל, כוחם הספיק להם לברוח ולהציל את נפשם באותה סירת הצלה יחידה, שנגררה אחרי הספינה, עמוסה במלאי מים ומזון. בסרטים ובספרים מתארים תמיד רבי חובלים גיבורים הנשארים על משמרתם עד הסוף, ואם אין דרך אחרת, הם יורדים למצולות יחד עם אנייתם. ל"סלבדור" לא היה מזל כזה. לא פלא הוא, שהרי המטען האנושי על הספינה מחירו היה זול, בסך הכל יהודים בלתי רצויים… לאחר זמן נודע לנו, לפחות כך סופר לנו, שהנווט טבע באותו הלילה, ורב החובל נשפט בידי שלטונות תורכיה, על חטא נטישת הספינה, במקום לנסות להציל את נוסעיה. אפילו אם זו האמת, מה גודל העונש שישווה למעשה שעשה? לפי עדויות אחרות, האיש כלל לא נשפט.
תמונות הזוועה אינן מרפות, חזקות מכל דמיון, עוברות כסרט מול העיניים: הנה נפילת התורן הגבוה על ראשי האנשים הנאבקים במים והמנסים להיאחז בכל דבר צף. אחדים מהם, עקב המכה שקיבלו בעת נפילתו אינם עולים יותר, המים הכריעום. הנה אותה משפחה ענפה, משפחת מלכי בת 7-8 נפשות. את אבי המשפחה הכרתי. הוא היה בעל חנות קטנה לבורקס, שבה הייתי רגיל להשביע את רעבוני בבקרים בבורקס חמים. תמיד היה מוסיף לי בחיוך, בחיבתו אלי, עוד זנב פירור. משפחה שלמה נבלעה בים חסר המצפון, זכר לא נותר ממנה. סבים, הורים, ילדים, נערים ותינוקות – משפחה גדולה ומורחבת. אף אחד… והרי כולם היו בדרכם אל הגאולה, שהסערה הפכה לאשליה אכזרית!
קריאות לעזרה פילחו את האוויר, פיות נתמלאו מים, ידיים הורמו מעל לגלים בנסותם לאחוז במשהו יציב, מוצק, ותוך זמן קצר צנחו ונעלמו. אחד הבחורים, שחיין טוב, מתרחק משברי הספינה, שוחה אל הכיוון ממנו נדמה לו שראה בתוך החושך וקצף המים – פס חוף. הוא חוזר וצועק את הבשורה שהקרקע היציבה קרובה, עוד כמה מאות מטרים והמים רדודים יותר. והוא מדרבן את האנשים להגיע אל אותו כיוון. שמעתי בקולו וכיוונתי את הקרש שבידי לאותו כיוון וניצלתי!!
הים החל נרגע, אך עדיין הציפו גליו את הספינה שהתפרקה לחלקים.
האין זו אירוניה של הגורל שאני שלא ידעתי לשחות, ניצלתי, בעוד שאלוף השחייה של מועדון "מכבי" בסופיה – טבע?
נאחז בקרש, מעורטל מבגדיי הרטובים אותם זרקתי, בקור העז של חורף סוער, מכוון דרכי אל החוף… והגעתי! בסמוך לי הגיעה לחוף אישה בחודשי הריונה האחרונים ואתה בנה בן השנתיים, שלא כמו רבים אחרים שלא זכו. הייתכן? בזוועה חסרת ההיגיון שהתרחשה שם, הכל היה אפשרי וגם זה קרה. רק מעטים ניצלו. ואת אלה שלא זכו, היינו אנו, הניצולים, חייבים לזהות. הזיהוי היה קשה, גופות האנשים שבהיותם בחיים שאפו לאור, במותם האיום טפחו והתכערו. כאן, במקום הנורא הזה, שבו המרחק אל הגשמת החלומות והכיסופים הלך והתקצר, פער זה הים האכזר את לועו והפך את החולמים לטרף למצולות.
…
לאורך תקופה של שנים רבות לאחר פרשת עלייתי לארץ, שנמשכה מספטמבר 1940 ועד אמצע אפריל 1941, כאשר בתווך אסון "סלבדור" – סגרתי והפנמתי עמוק בתוכי את החוויות והזיכרונות על כל אשר קרה ואודות נסיבות הצלתי. חבריי ומחנכיי בחברת הנוער בשער העמקים שאליה הצטרפתי ידעו אמנם בקווים כלליים, שעברתי בדרך לארץ חוויה טראומטית. במשך שנים פעל בתוכי מנגנון הגנה שהשכיח פרטים, וגם לא היה בי צורך לספר. רק לבתיה סיפרתי את הפרטים, אך לא לאחרים. גם בהיותי מחנך קשתה עלי חשיפת הפרשה, שהחלה "יוצאת" ממני 20-25 שנים לאחר סיומה, בהיותי כבר אדם מבוגר. נראה לי שעד אז חששתי בתוך תוכי שמא השומעים לא יאמינו לפרטים המסופרים בהיותם קשים כל כך, עד כי עוצמתם עלולה ליצור חיץ ביני לבין השומעים.
במילים אחרות, לא רציתי להישמע בלתי אמין ובנוסף לכך לא רציתי לעורר רחמים. גיליתי לתדהמתי שרבים, רבים מדי לא שמעו ולא קראו כלל על פרשת "סלבדור". לא הבנתי מדוע? הסיבות לכך החלו להתגלות לי בערך באותו זמן שהרגשתי די משוחרר נפשית לעסוק יותר בפרשיה זו, כ-25 שנה לאחר עלייתי לארץ. הפרשה הזאת נשארה עלומה, בעוד שאסונות העפלה קטנים יותר מזה של "סלבדור" נודעו לפרטיהם, נכתבו עליהם ספרים וצולמו סרטים. הלכתי לחפש בעיתונות של אותה תקופה שבה התרחש האסון והתבררה לי תמונה שבאופן חלקי מאד הסבירה לי את הסיבות לחוסר הידע על פרשה זו.
ואלה מקצתן: השנה היא 1940, באירופה מלחמה והתקשורת מצונזרת. "סלבדור" יצאה ממדינה לא ידידותית לבריטים. הללו נקטו במדיניות הספר הלבן, שלא עלתה בקנה אחד עם התרת פרסום לטביעת מעפילים, בגין אי מתן רישיונות עליה לפליטי מלחמה הנמלטים או המגורשים מן הארצות בהן נרדפו.
לעומת זאת, כן היה פרסום לאנייה "פאטריה" שעמדה לפני גירוש לאי מאוריציוס. כדי לסכל אפשרות זאת היא פוצצה על ידי אירגון "ההגנה" מול חוף חיפה. הפעולה, על הקורבנות שגבתה, הייתה ממש מתחת לחלונות הבתים של היישוב ולא הייתה כל אפשרות להעלימה.
אסון "סלבדור" ותוצאותיו אירעו בדיוק באותו זמן בו התרחשה פרשת "פאטריה" ב-25.11.40, שבועיים וחצי לפני טביעת "סלבדור". כאשר העיתונות בארץ עסקה בתיאור הפעולה על "פאטריה" ובמאבק נגד שלטונות הספר הלבן, קרה אסון "סלבדור" ב-12.12.40, אי שם בים השיש, הרחק מנמל חיפה.
בתקופה זו התקשורת לא פעלה במהירות כמו היום, מה עוד שבעת מלחמה היא הייתה מצונזרת בידי הבריטים. היו רק מעט ידיעות מקוטעות ובלתי ברורות. ב"דבר" נכתב על "שמועות" בדבר טביעת אניית מעפילים. "הבוקר" ו"הארץ" הוסיפו פרט זה או אחר, אך לא פורסם מידע מדויק בדומה לזה שהוקדש ל"פאטריה", שיכולה הייתה לעורר את דעת הקהל ולהשפיע על התודעה הקולקטיבית של היישוב.
תיתכן גם עוד סיבה: "סלבדור" הייתה ספינה שאורגנה להפלגה באורח "פרטי" על ידי ד"ר קונפינו, ללא ברכת הממסד היהודי בבולגריה וללא תאום עם המוסדות היהודיים בארץ, אם כי כולם ידעו על הכנות אלה. לעומת זאת, "פאטריה" שהייתה כבר קרובה לחוף, טופלה ואורגנה ע"י "ההגנה" והייתה חלק מהמאבק לעלייה של מוסדות היישוב היהודי בארץ באותם ימים.
כך או אחרת, הרגשת ניצולי "סלבדור" עד עצם היום הזה הינה שחלקם בהיסטוריה של העלייה קופח, גם אם לא באופן מודע ומכוון, אלא, אולי מתוך הסיטואציה ההיסטורית שהזכרתי לעיל. פרשת "סלבדור" באה אל סיומה המלא רק עם העלאת עצמות הנספים בשנת 1964 מסיליבריה שבתורכיה, שבה נטמנו בעת האסון. ביוזמת איחוד עולי בולגריה ובסיוע ממלכתי, הועלו העצמות לארץ ונקברו בחלקת עולי "סלבדור" בהר הרצל בירושלים בטקס ממלכתי רב רושם.
מלווה בהרגשה שפרשת "סלבדור" לא באה לידי ביטוי ספרותי או חינוכי אחר, פניתי למספר סופרים ועיתונאים בארץ לסייע בהעלאתה מחדש, למקום הראוי לה בתולדות היישוב ורדיפת היהודים באירופה בזמן מלחמת העולם השנייה. לצערי, לא נעניתי על ידי אף אחד מהם. אחדים השיבו בנימת התנצלות שהם עסוקים מדי, ואחרים כלל לא טרחו להשיב לי.
בספינת המעפילים "סלבדור" ניספו 238 עולים. יהא זכרם ברוך, ולמופת בתולדות עמנו וסמל למאבקו לעצמאות.
