הבולגרים קראו לרב אברהם בכר – אברמיקו. הוא היה הרב מהמכולת, ממגרש הכדורגל ומהרחוב, שחי עם האנשים שלו ובתוכם. מבעד לסיפור חייו מתגלה דגם של מנהיגות רבנית חמה וקשובה, המחברת מסורת, קהילה ואחריות מוסרית בתוך החיים עצמם, דגם המציע בשׂורה אפשרית לחברה הישראלית העכשווית. מתוך אתר מכון שלום הרטמן
הבולגרים לא קראו לרב אברהם בכר (1914–2004) ״כבוד הרב״. הם קראו לו ״אברמיקו״. בשמיעה ראשונה, לאוזן ישראלית המורגלת בתוארי כבוד רבניים (אפילו בשיחות יום־יומיות), הכינוי הזה עלול להישמע כפחיתות כבוד. אך מי שמכיר את התרבות הספניולית יודע ש״אברמיקו״ הוא אות הכבוד: הוא ״משלנו״ במובן הכי עמוק של המילה.
כילד תל־אביבי זכיתי לגדול במשפחה מחוברת להוויה הישראלית, שגם חיה באופן נינוח את התרבות היהודית־בולגרית־ספניולית. אימי, הרצלינה ז״ל, נולדה בסופיה, בולגריה ב־19 בינואר 1943 – בלב שנות האימה של מלחמת העולם השנייה. היא ומשפחתה עלו ארצה לאחר הקמת המדינה עם עוד כארבעים וחמישה אלף מיהודי בולגריה, שניצלו מגזרת השמד הנאצית.
את הרב בכר לא הכרתי אישית, אך שמו עלה בשיחות מדי פעם וידעתי שהוא ליווה את משפחתנו בתחנות שונות של מעגל החיים. הוא היה זה שערך את האזכרה לסבי שלמה כָּלֵב, שנפטר באופן פתאומי שבוע בלבד אחרי חתונת הוריי. באותו רגע שבור של מעבר חד משמחה לאבל, אברמיקו היה שם – לא כסמכות מרוחקת, אלא כמנהיג שיודע להחזיק יחד את הכאב ואת החיים.
עם זאת, דמותו הייתה עמומה וברקע החיים. הרגשתי שיוצאי בולגריה אהבו אותו. הם דיברו עליו תמיד בחיבה רבה, אבל גם בנימה מחויכת ואולי קצת סלחנית מכיוון שהיה ידוע שהוא נוסע בווספה שלו בשבת גם לאזכרות, ובמיוחד למשחקים של מכבי יפו. זה לא באמת הפריע למישהו, אבל גם לא עמד בסטנדרט ה״רציני״ של רב בישראל.
ההפתעה בהבנה של גודל מנהיגותו של הרב בכר התחוללה אצלי תוך כדי צפייה בריאיון המעמיק עם אברמיקו שערך הבמאי והיוצר ג׳קי קומפורטי. בתיעוד מרגש של מספר שעות תיאר הרב בכר באוזני קומפורטי את מקורותיהם של יהודי בולגריה, את היהדות שלהם, את קורות חייו ואת פעולתו כאחד מכמה רבנים מובילים שעלו ארצה עם מרבית הקהילה לאחר הקמת המדינה.
מתוך הקשבה לדברים נדהמתי – הבנתי פתאום שנפרשת מולנו תמונת עולם שלמה! לא אפשרות דהויה שנבחרה מחוסר ברירה, אלא מנהיגות המשקפת תפיסת עולם ויהדות בעלות תודעה ברורה ומעמיקה. בריאיון התגלה שאברמיקו הוא לא רק אחד משלנו, אלא הרב אברהם בכר – מנהיג שפעל באומץ מתוך מערכת ערכית בהירה. כך מצאתי את עצמי חוזר אל דמותו של הרב בכר לא כאל פריט נוסטלגי, אלא כאופציה מנהיגותית חיה ורלוונטית. אופציה שנראית לי חיונית לחברה היהודית־ישראלית של המאה העשרים ואחת.
מהעמדה הזאת אני כותב, וחשוב לי לתת מקום לקולו של אברמיקו ולדרך שבה הוא מספר את הסיפור לאורך ציר חייו.
מנהיגות שנולדה בשיטפון
כדי להבין את מנהיגותו של אברמיקו, יש להכיר את שורשיה בבולגריה, הרבה לפני שהפך לסמל יפואי:
שמי הרב אברהם בכר בן יוסף, יליד 1914 באדירנה אדריאנופול, טורקיה. בגיל חמש התייתמתי [מאב, ר״י] ועברנו עם כל המשפחה לבולגריה, לעיר רושצ׳וק שם גדלתי במשך שנתיים שלוש […] בני ברית ארגנה בית יתומים בעיר פלובדיב ואספה עשרים וחמישה יתומים ממלחמת העולם הראשונה, שם קיבלנו חינוך עברי יהודי דתי נציונלי. […] במשך ארבע שנים, משנת 1925 עד 1928, היינו בפנסיון מלא, הלבישו אותנו יפה, הנעילו אותנו, הכול… ולמדנו באותו זמן גם בבית היתומים וגם בבית הספר העברי, שם למדנו עברית, בולגרית (כי אני הייתי מטורקיה), ספניולית ואנגלית. בגיל שתים־עשרה עברתי לעיר שלי רושצ׳וק, חזרתי לאמא ולאחים שלי. אותה שנה קרה אסון בעיר שלנו – טבע אחי הגדול ועברתי להיות בהכרח מפרנס המשפחה. תמלול של ריאיון עם הבמאי והיוצר ג׳קי קומפורטי, 1990
לאחר תום לימודיו בבית הספר עבר לחסותו של הרב אליעזר בכר ניסים, ואצלו למד תורה, חזנות וכן להיות מוהל ושוחט. כך הלך והתקדם בתפקידים בקהילות שונות, עד שעבר לשמש בבית כנסת מרכזי בעיר וִידין בתחילת שנות השלושים, שנות עליית הפשיזם והנאציזם באירופה.
במרס 1942 פקד את וידין שיטפון אדיר עקב עליית נהר הדנובה על גדותיו. הרב בכר לא הסתגר בביתו. עם הישמע האזעקות והקריאות לעזרה, עלה על סוס, אִלתר רפסודה מחביות ובמבצע הרואי הציל, לדבריו במו ידיו, שבע מאות ושמונה־עשר איש מהמים הגואים. על פועלו זה זכה להכרה נדירה: אות הצטיינות מידי המלך בוריס השלישי, שניתן לרב בכר אף שבולגריה הייתה נתונה תחת ממשלה פשיסטית משתפת פעולה עם הנאצים. כאשר מדברים על מנהיגות, קשה להתעלם ממעשה גבורה ייחודי זה ומההתייצבות של אברמיקו בלב הסכנה להציל נפשות ללא סייגים לאומיים ודתיים.
ביולי 1948 עלה הרב בכר לישראל והתערה מייד בחיים עצמם: בהתחלה עסק בעישון דגים, ואחר כך פתח חנות מכולת בשדרות ירושלים 61 ביפו. חנות המכולת הפכה עד מהרה למקום כינוס ולבית כנסת – בית הכנסת ״סיני״. בעיתונות תואר אז הדבר כאקט כמעט ביזארי, אך כך תיאר אותו אברמיקו עצמו בתוכנית ״חיים שכאלה״:
(המנחה, עמוס אטינגר): למה בית כנסת בתוך חנות?! ברחוב?!(הרב בכר): נהגו להגיד שהרב הולך אל העם, ככה צריך להיות, כדי ללמד ולחנך ולתת מוסר.אני חיפשתי את הדרך איך להיכנס בין העם שלי.בנינו בתי כנסת מרכזיים, בכל מקום ראינו שמבקרים מעט מאוד.וכשאני עשיתי את זה ביפו, אני לא טעיתי.אני רואה שאצלי באים ערב ערב, בוקר בוקר, תפילות ומניינים, ובהרבה הרבה בתי כנסת שיש לנו ביפו אין להם מניינים. ויש פרדוקס: ממול בית הכנסת שלי יש בית כנסת של חסידים, חרדים, אנשים מאוד נחמדים – באים כמה פעמים בשבוע לבקש הלוואה ממני: שניים או שלושה איש למניין. ואני נותן להם! תמלול מתוך ״חיים שכאלה לזיקו גראציאני״, רשות השידור, 1975 . מנחה: עמוס אטינגר, מחקר: יאיר עמיקם
נדמה שהמפתח להבנת מנהיגותו של אברמיקו מצוי במשפט ״אני חיפשתי את הדרך איך להיכנס בין העם שלי״. מנהיגותו הייתה בַּמאמץ למצוא דרכים להיות עם אנשים לא באופן מופשט, אלא ממשי לגמרי – לחיות היכן שהציבור שלו נמצא ולשרת אותו במקום שהוא עמֵל, קונה ומבלה. הבחירות של הרב בכר נובעות מהעיקרון היסודי הזה ומובילות אותו למקם את בית הכנסת שלו באמצע הרחוב הסואן, בחנות פשוטה אחת מני רבות, עם חלון ראווה הנשקף החוצה. המחירים בתואר ובהדר של בית הכנסת, בשקט הרוחני ובהבדלה מהחולין ברורים – אך לדידו של אברמיקו, המהלך הוכיח את עצמו מעל ומעבר במדד החשוב ביותר עבורו – באנשים. אלה מילאו את המקום משחרית ועד ערבית, ואף היה ניתן ״להשאיל״ מתפללים להשלמת מניין בבתי כנסת אחרים בסביבה. זהו הישג עצום, במיוחד אם נזכור את החילון המהיר שהקהילה הבולגרית עברה עוד בתחילת המאה העשרים. לא החובה להתפלל הובילה את מרבית האנשים לבית כנסת ״סיני״, אלא קרבתו לחיים, אהבת המסורת והאישיות של אברמיקו עצמו.
חשוב, לציין שעם הרב בכר פעלה במשך שנים בבית הכנסת ״סיני״ אשתו בלה – ששימשה חזנית פעילה ומוכשרת בתפילות שבת ובימים הנוראים. דמותה, התפקיד שמילאה והמנהיגות שהפגינה הם נושא לעיון בפני עצמו שתקצר היריעה מלטפל בו כאן. די אם נצטט את דבריה שהיא ״דתית אבל חופשית״, ולכן היא ממשיכה במסורת החזנות שלמדה מאביה.
כדורגל בשבת
הרב בכר היה ידוע בציבוריות הישראלית בעיקר כ״רב של מכבי יפו״, שהיה מגיע בשבת רכוב על וספה למשחקים של הקבוצה והיה מחובר אליה בכל נימי נפשו. מובן שדבר זה היה לצנינים בעיני הממסד הרבני והתקבל לפחות בתמיהה בציבור הדתי. חשוב, עם זאת, להקשיב לדבריו של אברמיקו כשהוא מסביר את מניעיו להקמת הקבוצה:
(עמוס אטינגר): איך משתלבת פעילות בית הכנסת עם הפעילות שלך במכבי יפו?(אברמיקו): או זה שאלה… זה שאלה באמת! (צוחק) כשבאנו ב־1948 ביולי לישראל, עברנו לחפש מקום מגורים. ו…כולם ליפו. אני מוכרח לציין שנוער גדול, עצום, היה לנו ביפו, וכולו מפוזר בין בתי קפה, סליחה על הביטוי ב״שטח הגדול״ בין הזונות ובהימורים. חיפשנו דרך איך לרכז את הנוער הזה על משהו טוב, משהו מועיל. כמה משוגעים לעניין מאותם ימים היפים של בולגריה של מכבי, ייסדנו את מכבי יפו. ושלא יהיה לך פלא שבתוך מכבי יפו יש הרב של מכבי יפו!כי ככה זה העדה הבולגרית. היא גרה וחיה עם הרופא שלה, עם הרב שלה, עם השַׁמש שלה. כולם יחד. האחדות של הבולגרים צריכה להיות נתונה לפני כולם למופת ולאות. מתוך "חיים שכאלה"
כך צריך להבין את הדברים: הרב בכר היה מן הפעילים הבולטים להקמת קבוצת הכדורגל וראה בשותפות זו אקט של מנהיגות רבנית מתוך אחריות לצעירי הקהילה. הוא מסתכל במציאות ומזהה את המשבר הנובע מהעלייה ארצה, מהיעדר המסגרות המתאימות ומהמרחב העירוני ההרוס בעקבות המלחמה (״השטח הגדול״). כל אלה יחד דורשים פעולה. הוא מצטרף לאישים נוספים בקהילה הבולגרית כדי לסייע להחיות ביפו את מועדון מכבי. הנה שוב ההימצאות עם הציבור והבנתו: מה שיעזור בפתרון המשבר הוא לא הקמת בית מדרש או תוכנית התחזקות דתית. אלה דברים שמעבר לחיים הרגילים של מרבית הציבור הצעיר שלו. אם המהלך שיעזור הוא הקמת קבוצת כדורגל – זה מה שהרב יעשה. סדר העדיפויות נקבע מתוך הידיעה שהרבנות היא בשביל האנשים, הצלת נפשותיהם ושגשוגם.
אברמיקו התייצב בעצמו במשחקים, קרא פסוקי תנ״ך בעברית ובלדינו לפני השחקנים וחיבר תפילות להצלחתם. כדרכו, הוא התחבר לחוויה מהמקום העממי שלו עצמו. לא התנשא מעליה או הגיע אליה כמבקר מבחוץ, אולם נוכחותו במגרש לא נבעה (רק) מאהבת כדורגל. הוא הבין שאם הרב לא יהיה במגרש עם הצעירים, החלופה עבורם לא תהיה בית הכנסת, אלא הרחוב. פעם סיפר שהיה ניגש לפני המשחק לשחקני הקבוצה היריבה ומבטיח להם שיתפלל לניצחונם על מכבי יפו, כל זאת בתנאי אחד: שיבטיחו לו שאם הם יפסידו למרות התפילה שלו, לא יהיו מכות לאחר המשחק וכולם ילכו הביתה בצורה מכובדת וספורטיבית. כלומר, הוא ראה לעצמו חובה להתייצב במשחק לא רק כאוהד נלהב, אלא גם כדמות בעלת משקל ערכי ונוכחות שבאה ״ללמד, לחנך ולתת מוסר״ במקום שאלה נחוצים ביותר.
מחויבות של חן וחסד
הרב בכר לא ראה במעשיו מהפכנות או רפורמה אידיאולוגית (אף שחלקם ודאי היו כאלה בפועל). ההפך הוא הנכון. מבחינתו, הם היו נטועים עמוק במסורת הארוכה של יהודי בולגריה:
בבולגריה היו דתיים טובים מאוד מסורתיים. בלי להגזים, בלי לעבור את הגבול של חן וחסד. כלומר: אנחנו היינו שומרי שבת עד יציאת בית הכנסת. כשאתה יוצא מבית הכנסת – הולכים לכדורגל. הולכים לים, הולכים לבילויים, הולכים לבית קפה. מתאספים בבית קפה יהודים נחמדים שבאו לבית הכנסת והתפללו שעות, שעתיים וחצי תפילה. גמרו את התפילה – הולכים לאכול והולכים מבית הכנסת. אבל היו שומרים.אף אחד אף פעם לא שכח מתי זה ערב שבת, מתי זה ערב פסח, מתי זה סידור פסח. חמץ? אנחנו היינו עושים ביעור חמץ יותר יפה ויותר טוב ממה שעושים פה בארץ. אפילו חגים לא דתיים מאוד כמו פורים, חנוכה, שהם חגים חצי נציונליים היינו עושים: לא פותחים חנויות. היינו שומרים, היינו חוגגים. זו הדת שהייתה בבולגריה. גם אם לא באים לבית כנסת, יודעים טוב את כל המסורת שלנו. בעיר שלי ברושצ׳וק כמעט לא היה יהודי שלא דיבר עברית צחה. עברית יפה. עברית! תמלול של ריאיון עם הבמאי והיוצר ג׳קי קומפורטי, 1990
עֶקרון היסוד של הדברים הוא: יהדות שיסודה וגבולותיה הם החן והחסד. בה־בעת חשוב לאברמיקו, בנימה ניכרת של אי־נחת כלפי הדימוי של יהודי בולגריה כלפי פנים וכלפי חוץ, לתאר את המחויבות של הציבור בידיעה ובמעשה של המסורת היהודית. הדבר המרכזי שאחז את האנשים, לפי תיאורו, הוא רקמת הזמן היהודי: שבת, חגים ומועדים. גם מי שלא הגיע לבית הכנסת ידע שהשבת נכנסת, שכעת ערב פסח.
דבר נוסף שבולט בדבריו הוא גמישות המעברים בין המרחבים והזמנים – לבית הכנסת באים אנשים בשבת ומחזיקים את התפילה זמן רב, לפי הנהוג והמקובל. משם הם הולכים למסעדה, לים, לבית קפה. בין שני הדברים האלה אין סתירה. מבחינתו של הרב בכר, הם ״היו שומרים״ – מחזיקים טובים של המסורת.
מסורת זו כוללת, בעיני הרב בכר, גם את קווי היסוד של מנהיגותו שאותה הוא מפרש כחלק משרשרת מסירה רב־דורית. במסגרת זו הוא כולל את מעשיו במשך השנים הרבות שבהן שימש רב עבור קהילת יוצאי בולגריה: חיתן, ערך בריתות, בר־מצוות, הלוויות, והיה כתובת ידועה לצדקה ולגמילות חסד (רובה המכריע בסתר). כך גם הקמת בית הכנסת ״סיני״ ומכבי יפו והובלתם.
אנחנו הרבנים, אני מהאחרונים אבל הקדמונים, לא התעניינו בזה של להסביר לקהל, לחייב אותו לעשות את כל השמירה על כל העניינים. הרבנים היו עוד מהרבה זמן ליברלים. אתה הולך לבית הכנסת עם אשתך – לא אומרים לך מילה, אתה הולך לכיפור – אתה אוכל, מישהו אוכל בכיפור – לא אמרו לו מילה, אבל היו יודעים שאסור […] מפני זה אני קורא שאנחנו הבולגרים היינו דתיים, אבל היינו יותר ליברלים. תמלול של ריאיון עם הבמאי והיוצר ג׳קי קומפורטי, 1990
הדברים ברורים, אך חשוב גם להבהיר: כשהרב בכר משתמש בביטוי ״ליברלים״, אין כוונתו לזרמים היהודיים הליברליים הידועים ממרכז אירופה, ממערבה או מארצות הברית. אומנם חלק מהרבנים הבולגרים בדורו הושפעו מהגות זו, אך בבולגריה לא קם זרם ליברלי או ניאולוגי. הדברים התרחשו בבתי הכנסת הקיימים (הספרדיים ברובם) ונתפסו כחלק מהמסורת ומאיזוני כוחות פנים־קהילתיים.
(לא) השריד האחרון
הרב בכר שילם מחיר אישי על הדרך שבה ביטא את הבחירות שלו בקהילתו, בקֶרב אנשיה ובהקשבה לצרכיה. בראש ובראשונה היה זה מחיר שהתבטא בחוסר הכרה ממסדית: הרבנות הראשית סירבה להכיר בו כרב רשמי, ובחופות שערך נדרשה נוכחות של רב מטעמה. העלבון שהיה כרוך במעמד כזה ברור, ומובן שעל שכר לא היה מה לדבר. למתנגדיו הוא נהג לענות בפסוק, ״הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה׳ וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם״ (תהילים קטו). עבורו, ה״ארץ״ הייתה המגרש, המכולת בשדרה והחיים. הרב בכר לא הִרבה לפרט או לכתוב את תפיסותיו ולהשיב למתנגדיו בצורה מנומקת. המענה היה בפעולה. הריכוז בפעולה בחיים הוא אולי גם הסיבה הרחבה יותר להיעדר מקורות כתובים ולריבויה של ״תורה שבעל־פה״, ראיונות וקטעי דברים שגם עליהם מתבסס מאמר זה.
אולם לא רק ההכרה מבחוץ הטרידה את הרב בכר. באחד הרגעים המרגשים בתיעוד של קומפורטי, מדבר הרב בכר על דעיכת המסורת שייצג:
אני מאוד מצטער שלא אוכל להציג בפניכם כמה מהאנשים שלנו, אנשי הרוח מבולגריה. אני השריד האחרון. מכולם בכל המקומות… אין לנו אף שריד אחד יותר. כשאני הולך אני אחרון וגמרנו. אני המוהל האחרון והשוחט האחרון. אני החזן האחרון ואני הרב האחרון… לדאבוננו, אנחנו הולכים וגומרים… אתה רואה את בית הכנסת הזה? זה בית הכנסת היחידי של הבולגרים… אני השריד האחרון. תמלול של ריאיון עם הבמאי והיוצר ג׳קי קומפורטי, 1990
היו לכך כמה סיבות בעיני אברמיקו: יציאת הדורות השני והשלישי מיפו והתרופפות המרכז הקהילתי; חוסר רצון של דור הילדים להמשיך את המסורת; ההתמסרות מרצון של הבולגרים להיטמעות במרחב הישראלי, שנעוצה בתהליך החילון המהיר שהחל עוד בבולגריה; והמקום העצום שהציונות תפסה בזהות היהודית הבולגרית במקום המסורת הדתית. אברמיקו סבר שהשילוב המיוחד שאותו ייצג לא הצליח להתמיד במרחב הישראלי.
הדברים נכוחים וכואבים. בית הכנסת ״סיני״ חזר להיות חנות, והיום יש בו מכבסה; ממשיך מובהק לא הוסמך ואיננו נמצא; קשה למצוא נוכחות מובהקת למסורת היהודית־בולגרית בישראל.
הערכת המנהיגות של הרב בכר מחייבת התרחקות מסוימת מתחושות הסיום והאכזבה של אדם בשלהי חייו, החוזה בדעיכת דורו. הייתי רוצה ״לנקות״ חלק מהתחושות הטבעיות האלה ולשאול בכל זאת מה ניתן ללמוד מדרך המנהיגות שלו.
בבואנו לבחון את דמותו של אברמיקו, אי אפשר להתעלם מהכרעה מובהקת שעומדת בבסיס פועלו: העדפת האנשים החיים וצורכיהם הממשיים על פני תכתיביה הנוקשים של המסורת הדתית. זוהי התמסרות שעל פניה גובה מחיר ברור של התמוססות המסורת לתוך המציאות. אולם אל מול הביקורת הזאת חשוב לסייג: קשה לייחס את היחלשות המורשת הבולגרית אך ורק לגמישותו ההלכתית של הרב בכר. חלק נכבד מתהליך זה נעוץ בתהליכים היסטוריים כבירים – החילון המואץ, העלייה והתפזרות הקהילה. ספק רב אם מנהיגות תקיפה ושמרנית יותר הייתה מצליחה להישמע בקרב הציבור הבולגרי, שראה בחופש חלק מזהותו.
הרב בכר הצליח להעמיד דגם רבני שזכה לאהדה אישית עצומה. מדהים לגלות שגם כיום, יותר משלושה עשורים לאחר פטירתו, כל אזכור של שמו בתקשורת או ברשתות החברתיות מעורר גל של חום ואהבה. הוא לא רק הלך אל העם, אלא גם היה רב שהתקבל על ידי העם שלו והיה בעצמו גילום של יהדות שעורר הזדהות.
עם זאת, במבט ביקורתי, נדמה שאלמנט מובהק אחד היה חסר במנהיגותו: הפרשנות העצמית. אברמיקו בחר לפעול בתוך החיים, אך מיעט לנסח ולהנגיש את המוטיבציות והעקרונות שהנחו אותו. למעשה, הריאיון שג׳קי קומפורטי ערך עימו הוא אחד המקורות היחידים שבהם הוא מתייצב במלוא קומתו המנהיגותית וחושף את עושר ידיעותיו ועומק תפיסתו. בעוד כוחה של מנהיגות פועלת הוא עצום, הרי היעדר הניסוח המפורש וההגותי תרם, אולי שלא לצורך, לקטיעת שרשרת המסירה של הדגם הייחודי שייצג.
ובכל זאת, אברמיקו הוא השראה. אני רואה את התגובות הנלהבות של אנשים על קטעי הריאיון עימו, גם כאלה שאין להם שום נוסטלגיה בולגרית. שברי הלוחות שהשאיר לנו עדיין רוחשים מסורת, שיכולה וצריכה להפוך לחלק מיסודותיה של היהדות הישראלית שאנו בונים כאן: אברמיקו הפך להיות חלק מחייהם של אנשים, שרובם המכריע לא ראו בדמות רבנית חלק הכרחי מאורח החיים שלהם. הם עשו להם רב בגלל אישיותו והדרך שבה התייצב לחבר בינם לבין המסורת, בתוך החיים ומתוכם – חיבור שהחברה הישראלית משוועת לו.
הרב בכר יצא מן העולם, אך קולו – וקול אשתו בלה המשלים אותו מהבלקון – עדיין מהדהדים. הם מזכירים לנו שהשמיים שייכים לה׳, אבל הארץ ניתנה לנו כדי שנעשה בה חסד, בדיוק כמו אותו רב שרכב על סוס בשיטפון ועל וספה ברחובות יפו.
תודה לחבריי בבית מורשת יהדות בולגריה ביפו: למוטי כנרי שקרא והעיר מתוך רוחב ידיעתו; לג׳קי קומפורטי שהעמיד לשימושי את הריאיון עם הרב בכר, ריאיון שנוצר כחלק ממפעל התיעוד החשוב שלו; ולד״ר ג׳קי וידל, שמוביל את בית מורשת קדימה. תודה לחברות ולחברי סמינר ״ערכי ישראל״ של מכון הרטמן, שקיבלו בהתלהבות את הסיפור של אברמיקו כחלק מהלימוד שלנו, זיכו אותי בתובנות נהדרות להבנת מנהיגותו ועודדו אותי לכתוב.
לצפייה בפרק של "חיים של כאלה" לזיקו גרציאני
לצפייה בריאיון ובאתר התיעוד של ג'קי קומפורטי
לעוד תכנים בנושא הרב אברהם אברמיקו בכר לחצו על הקישור המופיע למטה