מאת: רחמים לוי
עיר לידה: סופיה
מנחה: נועה תאירם עדן זוהר הרמן ונעם פלג
שם המורה: ארנה שי
שם ועיר בית הספר: אורט שפירא כפר סבא
שמי רחמים לוי
ההורים שלי זכריה ומימי לוי, גרו בסופיה שם נולדתי. ההורים של אבי, זכריה, גרו בכפר אחר בשם ברקוביצה, ולאחר גירושהיהודים מעיר הבירה סופיה, הצטרפנו גם אנו ועברנו לגור בכפר עם ההורים של אבי בברקוביצה.
נולדתי בשנת 1942, בסופיה, יש לי עוד אח שקטן ממני בארבע שנים ואחות שנולדה בארץ, לאחר שעלינו לישראל.
לא למדתי בבית ספר בבולגריה, עלינו לישראל בשנת 1948, כשהייתי בן שש, אז הגעתי ישר לכיתה א' בארץ ולכן הבולגרית שלי "צולעת", בזמן האחרון אני נזכר בכל מיני מילים וביטויים ששמעתי בבית בילדותי.
הגעתי לארץ בשנת 1948, עלינו לישראל לאחר שאבי קיבל החלטה זו. הוא ראה את הרכבות שיוצאות ממקדוניה שהייתה אזור שסופח לבולגריה, בתור מתנה למלך הבולגרי שהצטרף לברית הנאצים. משם, הוציאו את היהודים דרך בולגריה למחנות ההשמדה בפולניה, ולכן הבין אבי כי צריך לעלות ארצה.
אני והורי הינו הראשונים ממשפחתנו לעלות ארצה, עלינו בחודש אוקטובר שנת 1948. עלינו מתוך רצון להגשים את חלום הציונות וגם מתוך חשש ששוב יהיו גירושים. אבי הוא הבן השלישי במשפחה של ארבעה בנים, שני אחיו הגדולים עלו שנתיים לאחר מכן לישראל בשנת 1950 אחרי שהתמסדו והסתדרו, אך אחיו הקטן נשאר בבולגריה, מכיוון שהיה קומוניסט ונלחם במחתרת הקומוניסטית נגד הנאצים, הוא נשאר שם ומת שם.
כיוון שבולגריה לא השתתפה באופן פעיל במלחמה, הם לא סבלו כל כך, אך השלטון הבולגרי החליט שהגברים ילכו לעבוד במחנות העבודה, הם התעסקו בסלילת כבישים וכדומה. המשפחות עצמם גורשו מהמרכז לאזור הספר כמו ברקוביצה (ששם הייתה המשפחה של אבי – הסבא, הסבתא והדוד). החיים היו בתנאים הרבה יותר גרועים ממקודם אך לפחות הם היו עם בני המשפחה.
זיכרון שאני זוכר בתור בדיחה: לא היו אז מוצצים לתינוקות, לכן כשהייתי תינוק, אבי לקח מטאטא וחידד אותו וזה היה המוצץ שלי וזה עזר לי להירגע.
הורי לא ממש סבלו מהנאצים, אבי היה במחנה עבודה במשך כשנתיים. הם עבדו שם קשה, לא היו תנאים טובים -היה מחזור במזון בתנאי שינה, הם הלכו עם תלאי צהוב, וכמובן היה איסור לצאת. בתחילה, הם היו יוצאים כרגיל, אך לאחר הגעת הנאצים, הם כבר לא יכלו להסתובב ולצאת עד מאוחר.
בטיול שורשים שעשיתי בבולגריה, ראיתי את הבית בו גרתי מול בית הכנסת הבולגרי הגדול. לאבי הייתה שם חנות מכולת ושם הם עבדו עם שנאלצו לעזוב כי בסופו של דבר הם חזרו לברבוקציה – כפר מוצאם.
הבית בברקוביצה היה בית ענק והיה מחולק לרפת, לצאן, לעצים. הורי התפרנסו ממכירת החלב. כשהנאצים הגיעו לאזור, הבית הצטמצם כי הצטרפו אליהם עוד משפחות, והם חלקו את הבית בין כולם, נהיה צפוף, אך יחסית החיים היו בסדר.
הבעיה הייתה שלא ידעו מה יהיה? וכל הזמן התפזרו שמועות שהנאצים לוקחים יהודים למחנות השמדה ולא ידעו מתי יגיע יומם להישלח. למזלם בבולגריה, הכנסייה הקתולית התנגדה לגירוש, התקיימו הרבה מחאות, גם הסוחרים ואקדמאים היו נגד וניסו להשפיע על הממשלה שלא תגרש את היהודים הבולגרים.
אם המלחמה הייתה נמשכת, ככל הנראה גורלם היה כגורל היהודים בפולניה ורומניה. היהודים בבולגריה לא הרגישו כמו יהודים עם המקומיים, אלא הרגישו שווים ולא חוו אפליה.
עליית יהודי בולגריה לישראל
יהדות בולגריה הייתה יהדות מאוד ציונית ולכן היה ברור שברגע שתהיה מדינה, הם יעלו אליה. כל המשפחה שלי עלתה לארץ חוץ מדוד אחד שנשאר שם. בין השנים 1948 – 1950 עלו כמעט 48 אלף יהודים לישראל מבולגריה.
הגעתי עם משפחתי ארצה, למחנה עולים בפרדס חנה, שם נשארנו כחודשיים – שלשה, לאחר מכן עברנו לרמלה, שם אבי פתח חנות קפה. הקיבוצניקים התנדבו לעזור לעולים החדשים להשתלב בחברה. חילקו לנו את הבתים הנטושים של הערבים שעזבו את רמלה.
אני ואשתי לעתיד למדנו בשני בתי ספר תיכון שונים בעיר וכאשר הגענו לכתה יא', שני בתי הספר התלכדו – ושם הכרנו בבית הספר. אחרי שהתגייסנו לצבא, קרתה פגישה מקרית ברחוב, הלכנו למסיבת פורים ביחד ומשם הכול התחיל. בצבא שרתי בחיל התותחנים ושרה שרתה בפיקוד מרכז.
התחתנו בגיל צעיר, כשהייתי סטודנט ולמדתי בטכניון הנדסת אלקטרוניקה. במהלך השנים נולדו לנו שלושה ילדים. כיום אני ושרה אשתי גרים בכפר סבא, אליה עברנו מחולון לפני כשנה וחצי.
