השנה ימלאו 80 שנים לוועידת השלום בפריז שנערכה בין יולי לאוקטובר 1946, ודנה במעמדן של חמש מדינות הציר המשניות לאחר תום מלחמת העולם (איטליה, רומניה, הונגריה, בולגריה ופינלנד). הוועידה הובילה לחתימת "חוזה פריז" בפברואר 1947, והמרוויחה הגדולה מההסכם מבין המדינות הנ"ל הייתה בולגריה.
כמו במקרים רבים, כך גם בחוזה פריז עלינו להבדיל בין ״דה יוּרֶה״ ל״דָּה פַקְטוֹ״.
דה יוּרֶה: בסיכומיה, הטילה ועידת פריז על בולגריה אחריות משפטית על שהתחולל בשטחי תראקיה ומקדוניה, קבעה נחרצות ששטחים אלו סופחו על ידי בולגריה והיא ניהלה אותם. האחריות המשפטית כוללת את מעצר וגירוש יהודי החבלים הללו. כזכור לנו בולגריה מתכחשת לכך לאורך שנים. בולגריה גם חויבה לשלם פיצויים ליוגוסלביה וליוון.
דֶה פַקְטוֹ: בולגריה חויבה בתשלום פיצויים ליוגוסלביה בסך 25 מיליוני דולרים, וליוון בסך 45 מיליוני דולרים, לפי שער של טרום המלחמה. ובכדי לסבר את האוזן, איטליה חויבה לשלם ליוגוסלביה 125 מיליוני דולרים, ליוון 105 מיליון ולברית המועצות 100 מיליון. פינלנד חויבה לשלם לברית המועצות 300 מיליוני דולרים, הונגריה חויבה לשלם ליוגוסלביה וצ'כוסלובקיה 100 מיליוני דולרים ולברית המועצות עוד 200 מיליון, ורומניה חויבה לשלם לברית המועצות 300 מיליוני דולרים.
אבל, בזאת לא נגמר העניין. ב-7 בספטמבר 1940 חתמו בולגריה ורומניה על ״הסכם קראיובה״, במסגרתו ״הסכימה״ רומניה להחזיר לבולגריה את חבל ״דרום דוברוג'ה״ (הערים סיליסטרה, דובריץ', בלצ'יק), שנגרעו ממנה לאחר התבוסה במלחמת הבלקן השנייה. ברור שלא היה מדובר בהסכם, אלא בתכתיב גרמני לרומנים, והם אולצו למסור את השטח לבולגרים. עם זאת, ועידת פריז קבעה שמדובר היה בהסכם קביל, והשטח הושאר אצל הבולגרים במסגרת ״חוזה פריז״, לשמחתו הגלויה של הממשל שם.
העמדה הסובייטית ברורה, היה להם רצון לקבע את בולגריה כגרורה סובייטית סטליניסטית ולכן ראו בהם ״פחות אשמים״ ועשו כל מאמץ ללכת לקראתם. הם הצליחו לבסוף במדיניותם, משום שהחל מ- 1949 לאחר הוצאתו להורג של טרייצ'ו קוסטוב סגן ראש ממשלת בולגריה, והמנהיג בפועל של המדינה, הפכה בולגריה לגרורה סטליניסטית נרצעת. גם המשטרים ברומניה, יוגוסלביה והונגריה הגם שהיו קומוניסטיים, לא ״יישרו קו״ עם הסובייטים בשלב זה.
אבל, מפתיעה מאד הייתה עמדת ארצות הברית כמובילת בעלות הברית המערביות, אשר בכל הקשור לבולגריה לא התנגדה למהלכים הסובייטיים. האמריקאים דווקא התנגדו נחרצות לפיצויי עתק שהסובייטים רצו להשית על הונגריה ורומניה בהמשך להסכמי הכניעה שלהם, ואלו אכן צומצמו, אך במקרה של בולגריה הייתה ״הסכמה שבשתיקה״.
מה היו הגורמים לעמדתה של ארצות הברית, והאם יהדות ארצות הברית פעלה לטובת בולגריה, בהמשך לפנייה מיהודי בולגריה והמוסדות הלאומיים אצלנו בארץ?
בספטמבר 1944, לאחר ההפיכה בבולגריה, עלה לשלטון ממשל ״חזית המולדת״. המפלגות שאוגדו בחזית המולדת היו המפלגה הקומוניסטית, הסוציאל-דמוקרטים, מפלגת הימין זוֶונוֹ וחלק ממפלגת האיכרים. הייתה זו תקופת ביניים בין שלטון טוטליטרי אחד למשנהו. ראש הממשלה היה קימון גאורגייב (1969-1882) איש חוג זוונו, פולטיקאי פרגמטי ועתיר ניסיון, ושר החוץ היה פרופסור פטקו סטאיינוב (1972-1890), ידיד אמת של הקהילה. נאזכר, שבדצמבר 1944 הגיע דוד בן גוריון לביקור בבולגריה, וכפועל יוצא מביקורו ״הונע״ מפעל העלייה ההמונית תוך הקצאת משאבים חומריים ואנושיים לפרוייקט. בן גוריון הבין שזו הזדמנות פז, ותקופת ביניים בה ניתן לרתום את הממשל הבולגרי לטובת העלייה.
ובכן, ככל שנאספים יותר מקורות ארכיוניים, עולה דמותו של המשפטן ואיש הציבור הנרי מונסקי כגורם שפעל מול הממשל האמריקאי לטובת בולגריה. דמותו של מונסקי כמו רבים וטובים, נעלמה לתוך דפיו המאובקים של ספר ההיסטוריה. הנרי מונסקי (1947-1890) היה נשיא ארגון ״בני ברית״ בארצות הברית, אשר בתקופת נשיאותו צמח לכדי 300,000 חברים. ב-1945, מונה לחבר משלחת ארצות הברית לוועידת האו״ם בסן פרנסיסקו, וזו הסתיימה בחתימת מגילת האומות המאוחדות. ב- 1946, העיד מונסקי בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל וצידד בעמדתה של הסוכנות היהודית. הוא היה בעל מהלכים, השפעה והערכה רבה בקרב הממשל האמריקאי והציבוריות שם, וגם אצלנו בקרב ״הסוכנות״. ב-1947 בעודו מנהל את דיוני הוועידה היהודית- אמריקנית בניו-יורק, לקה בהתקף לב ונפטר תוך זמן קצר.
לקראת כינוס ועידת פריז, פנה ראש הממשלה הבולגרי קימון גאורגייב ליושב ראש ארגון בני ברית בבולגריה זכריה אלקלעי בבקשה שהארגון יפעיל את השפעתו בארצות הברית, כדי שבולגריה לא תקופח במסגרת חוזה השלום העתידי. גאורגייב ציין כי יהודי בולגריה ״ניצלו מהשמדה״ בזכות ״ההתנגדות העממית לפשיזם״ וכעת ראוי שיגמלו לבולגריה, ויעזרו לה בזירה הבינלאומית.
הארגון נעתר לבקשתו, ומונסקי השיב בכתב לגאורגייב שהארגון יפעל לסייע לבולגריה. וכך עשה. התשובה גרמה לקורת רוח רבה בממשל הבולגרי והובילה ליחס אוהד כלפי התנועות הציוניות השונות, ולפרגמטיות. מונסקי שהיה מקושר היטב עם המוסדות בארץ, פעל בתיאום איתם, מתוך מטרת העל של פרויקט העלייה ההמונית. הפרגמטיות בעמדה האמריקאית הובילה גם לגמישות מצד הסובייטים בכל הקשור לנעשה בבולגריה בהקשר היהודי. למען ההגינות האקדמית אציין, כי איננו יודעים שעמדתו ומהלכיו של מונסקי השפיעו ישירות על עמדתה של ארצות הברית, משום שלא נמצאה אסמכתא ישירה לכך, אך אנו יודעים בוודאות שהוא פעל והתערב, מכירים את מעמדו שם ובהחלט יכולים לקבוע שעמדתו נשמעה והתחשבו בה.
רגע של היסטוריה נשכחת.