יהודי בולגריה לא הצטיינו בסממנים חיצוניים של דתם, הם לא היו דתיים אדוקים או אורתודוקסים – אך היו דתיים ושמרו על המסורת בדרכם.
כולם הכירו את אברמיקו בכר, שהקים בית כנסת בחנות ברחוב הסואן ביפו והיה לסמל של יהודי בולגריה ודתיותם. בגללו ובגלל רבים כמותו נפוצו האגדות שיהודי בולגריה אינם יהודים אלא מין שעטנז מוזר. אך יהודי בולגריה היו מסורתיים יותר מיהודי תפוצות אחרות, שמרו על כל החגים והצטיינו בציוניותם הרבה יותר מעדות אחרות.
החגים היהודיים נחוגו על ידי כולם, ולכל חג וחג היו המנהגים שלו שהובאו לארץ, ואפילו אם חלקם כבר אימצו מנהגי חג מסוימים שנהוגים בישראל, הרי שמנהגים מסוימים אינם נשכחים ונחוגים שוב ושוב על ידי הרוב, במיוחד אלה שעדיין זוכרים את המנהגים כפי שהיו בבולגריה:
בראש השנה, כמו בכל החגים היהודיים, עורכים שולחן חגיגי עם מנות רבות כדי לסמל את תחילת השנה. מנהג "שנהיה לראש ולא לזנב" סומל על ידי קציצות פרסה עם לימון, מרק דגים, דג מתובל שבושל עם ראשו.
ביום כיפור, "כל נדרי" הושר מכל הלב ובקול גדול, תקיעות השופר קרעו את תוף האוזן ובתי הכנסת היו מלאים ביום זה מפה לפה. אפילו אלה שלא היו דתיים במיוחד ולא שמרו על צווי הדת, הגיעו לבית הכנסת כדי לכבד את המסורת.
בסוכות היו בונים סוכה בבית הכנסת, אך לא בבתים כפי שנהוג בישראל.
ט"ו בשבט היה חג פירות ארץ ישראל – חרובים, שקדים, ועוד פירות יבשים שהיו שמים בשקיות בד. כל הנשים התחרו ביניהן מי תכין את השקית היפה ביותר ("בולסיקה").
כשהגיע פורים, כולם חגגו, ובמיוחד הילדים שכמובן התחפשו, אך זכו גם לקבל כסף לבזבוזים ("מאך פורים") ו"מבלצ'טה" – צורות שונות עשויות סוכר, דוגמת משקפיים, ציפורים, מקל סבא. ועוד היה "רוסקס די אחשו" – בצק פריך ממולא באגוזים, עשוי בצורת חצי סהר וערב מאוד לחך. פרג ואוזני המן כלל לא היו מוכרים ליהודי בולגריה.
בפסח נשמרה המסורת של קריאת ההגדה, שבדרך כלל הייתה בלאדינו כתובה באותיות בולגריות. היה הבדל קטן אחד בין ההגדה של בולגריה להגדה של ישראל: בשיר האחרון – "אחד מי יודע" – בישראל שרים "שניים מי יודע" על שני לוחות הברית, אך בהגדה של יהודי בולגריה השניים האלה הם משה ואהרון.
מצות לא היו תמיד בנמצא, בייחוד בזמן מלחמת העולם השנייה, ובמקומן היו מכינים "בויוס" ללא שמרים. הילד הקטן ביותר במשפחה היה צריך לצאת אל מחוץ לבית, והיו מסובבים אותו עם בויו אחד קשור במטפחת על גבי מקל שנשא על כתף אחת. כשהוזכרו מכות מצרים, לילדים היה אסור להסתכל, אך היה עליהם לשפוך את המים מהאגן שבו נקוו, בתוך הבית פנימה. אחד מסימני החג היו הביצים החומות, כנראה בהשפעת הפסחא של הבולגרים, חג שבו צבעו ביצים בכל מיני צבעים. היהודים צבעו אותן בחום על ידי בישולן בקפה, קליפות בצל ושומן, במשך זמן ממושך.
כאשר היו מצות, הכינו לארוחות הבוקר מצה רטובה וסחוטה, מעורבת בביצים ומטוגנת כקציצות ("בורמואלוס"), שאותן נהגו לטבול בסוכר – מנהג שנשמר גם בישראל. בבולגריה היה שפע של אגוזי מלך ולקראת החג פיצחו אגוזים והשרו אותם במים לתקופה מסוימת, עד שנהיו קלים לקילוף ודמו לאגוזים טריים שרק הורדו מהעץ ("אורחי אין מוז'ו").
בשבועות, כמיטב המסורת, נהגו להכין "סייטי סיאלוס" ("הרקיע השביעי") – עוגת שמרים גדולה שעליה עיצבו כל מיני צורות בבצק, דוגמת סולם (סולם יעקב), ציפור, נחש, ספר ועוד.
ובחג החנוכה, שנחוג בבולגריה באופן שונה מנהוג בישראל, אמנם הדליקו חנוכיות, אך לרוב אלה היו חנוכיות עם שמן זית ופתיל. לא נתנו דמי חנוכה לילדים ולא היו מקבלים מתנות רבות, אך הכינו חלווה תוצרת בית משמן, קמח וסירופ מתוק.