מערכת החינוך העברי בבולגריה הייתה יצירתה ו"ילד טיפוחיה" של התנועה הציונית בארץ זו.
התנועה הציונית עמדה במרכז החיים הקהילתיים בבולגריה והיא נשאה באחריות להכרעות הגורליות, שהיהדות בארץ זו עמדה בפניהן, החל מראשית קיומה כתנועה מאורגנת בשלהי המאה התשע עשרה ועד לעלייה ההמונית בשנים 1949-1948; כלומר, במשך למעלה מחמישים שנה.
הציונות בבולגריה הושתתה מראשית הקמתה על שני מסדים: הראשון בהם היה רגשי ולאומי והוא התקיים במשך דורות כשאיפה ליציאה מן הגולה ושיבה לציון. המסד השני היה רעיוני ומודרני והוא נבע מהשקפת העולם לפיה פתרונה של השאלה היהודית בגולה הוא הכרחי, דחוף ואפשרי רק בארץ ישראל.
מראשית קיומה בשנת 1895 ועד סוף שנות העשרים של המאה העשרים, ניהלה ההסתדרות הציונית מערכה ציבורית, שתכליתה הייתה שינוי אופייה של הקהילה היהודית וקביעת הציונות כבסיס לזהותם הלאומית של יהודי בולגריה. בדרך להגשמתה של מטרה זו נתקלה התנועה הציונית בהתנגדות חריפה מצד גורמים ציבוריים שונים, כגון: הנהלת בתי-הספר של "אליאנס"; מוסד הרבנות הראשית בבולגריה; היהודים הפעילים במפלגה הקומוניסטית הבולגרית; הממסד המסורתי בקהילות שהיה בשליטת פרנסי הקהילה – "הנוטאבלים", ועוד.
המערכה התנהלה בארבעה תחומים:
- הבטחת חינוך עברי וציוני
- מאבק נגד ההתבוללות
- הגדרת מעמדה והגבלת סמכויותיה של הרבנות הראשית
- דמוקרטיזציה ומודרניזציה של הקהילה היהודית
בתחום חינוך הדור הצעיר, התנועה הציונית הנהיגה מאבק נגד בית הספר הדתי-מסורתי "מֶלְדָאר", ונגד מגמותיה של חברת "כל ישראל חברים" ובתי הספר שלה – "אליאנס". היא שאפה להקים בבולגריה רשת בתי ספר עבריים, בהם ילמדו עברית ויחנכו לציונות ולאהבת ארץ ישראל.
המאבק הסוער ביותר שניהלה ההסתדרות הציונית בבולגריה, בסוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים, היה בתחום החינוך. עד אותה עת, ילדי הקהילה היהודית קיבלו את השכלתם הבסיסית בכיתות שנקראו "מֶלְדָאר" (בתרגום מילולי: "לקרוא"). "בתי מקרא" אלה נוהלו על ידי רב או איש בא בימים, שלימד קריאה בתורה, פרקי תפילה ופיוטים. הילדים, בנים בלבד, בני ארבע עד שתים עשרה שנה, ישבו על מחצלות, חזרו על דברי המלמד, שיננו את תלמודם ונזהרו ממקלו הארוך של רבם.
בשנותיו האחרונות של השלטון התורכי, יזמו כמה מן הקהילות הקמתם של בתי ספר מודרניים במקומם של ה"מֶלְדָאר". כך נוצר הקשר עם חברת "כל ישראל חברים" וזו הקימה בתי ספר שנקראו בבולגריה, כמו בארצות אחרות, "אליאנס" .(Alliance Israelite Universelle)
עד להקמתה של נסיכות בולגריה העצמאית (1878) הוקמו ארבעה בתי ספר של "אליאנס", מהם שלושה לבנים ואחד לבנות. הלימודים נמשכו ארבע עד שבע שנים, שפת ההוראה הראשית הייתה צרפתית והמגמה הייתה לשלב לימודי יהדות עם השכלה כללית, תוך הדגשה מיוחדת של תרבות צרפת.
בתי ספר אלה הביאו אל שכבות רחבות של הציבור היהודי את דבר ההשכלה המודרנית, את השפה הצרפתית ואת תרבות צרפת. השכלה זאת סייעה לצעירים רבים להמשיך בלימודים על-יסודיים, או להתבסס במסחר, בבנקאות ובפקידות. תודות ל"אליאנס" עלה אחוז יודעי קרוא וכתוב בקרב היהודים ועלתה הרמה התרבותית הכללית. בסוף המאה התשע עשרה היו 15 בתי-ספר של "אליאנס", בהם למדו 75% מכלל ילדי הקהילה בבולגריה.
ראשון לתקוף את בתי הספר של "אליאנס", בראשית דרכם, היה הממסד הרבני. הוא הגיב בשם שמירת המצוות כנגד החדרת רוח ההשכלה הכללית, שיטות ההוראה החדשות, אורח החיים החופשי של המורים ובעיקר נגד תוכנם של הלימודים – בראותו בכל אלה פגיעה קשה וסכנה חמורה למסורת היהודית המקודשת מזה דורות. היה בכך ניסיון, שלא הוכתר בהצלחה, לחסום את דרכם של הצעירים אל ההשכלה הכללית.
אך המאבק הציבורי והרעיוני המכריע נגד בתי-הספר של "אליאנס" בבולגריה, התנהל בעשור הראשון של המאה העשרים, על-ידי התנועה הציונית הצעירה. אמנם, חניכיה לשעבר של רשת "אליאנס" העידו, שבתי-ספר אלה הביאו עימם לרחוב היהודי השכלה כללית ותרבות יהודית, אך משגיבשו צעירים אלה את השקפת עולמם היהודית ברוח הציונות, אחת ממסקנותיהם הראשונות הייתה הדרישה להכנסת שינויים בבתי הספר של "אליאנס". שינויים אלה התייחסו למשקלה של השפה העברית בבית הספר, לפרשנות שניתנה על ידי המורים לתולדות עם ישראל, למקומה של ארץ ישראל בעתיד קיומו של העם היהודי, וכן לצורך לשתף את נציגי הקהילה בניהול בית הספר, בבחירת סגל המורים ובקביעת תוכנית הלימודים.
אכזבת הציונים מבתי הספר של "אליאנס" והקריאה להקמת בתי ספר עבריים בעלי רוח לאומית, באו לידי ביטוי כבר בוועידה הראשונה של ציוני בולגריה, שנערכה בפלובדיב, בשנת 1898. מול תפיסת "אליאנס", שראתה את הציבור היהודי כעדה דתית בעלת ייחוד היסטורי ותרבותי, העמידו הציונים השקפת עולם שונה בתכלית, לפיה יש לטפח את האלמנטים הלאומיים של המיעוט הלאומי היהודי, ולהכשיר אותו לקראת שיבה לארץ ישראל וחידוש קיומו העצמאי.
הדוברים בוועידה הציונית האשימו את מגמות החינוך ב"אליאנס", כמשרתות תרבותית ופוליטית את צרפת וחונקות כל יסוד לאומי-יהודי בהשכלתם של הילדים. מנהיגי התנועה הציונית בבולגריה האשימו את קברניטיה של "אליאנס" בעידוד ההתבוללות, בהשלמה עם החיים בגולה, בטיפוח טינה לציונות, בהרס הלאומיות היהודית, בהתנשאות ועוינות כלפי ההנהגה המקומית הלגיטימית ובמיסיונריות מטעמה של צרפת בבולגריה. הוועידה הציונית הראשונה ניסחה תוכנית לרפורמה חינוכית ולימודית, אך זו נדחתה על-ידי הנהלת "אליאנס" בבולגריה וגם על ידי המרכז בפאריס, וחברת "כל ישראל חברים" החליטה לסגור את בתי הספר שלה בבולגריה.
בתי ספר אלה עברו בהדרגה לרשותם ולאחריותם של ועדי הקהילות, ובכך נפתח למעשה השלב המכריע בתהליך שינוי דמותו וייעודו של בית הספר העברי. היה זה אתגר ממדרגה ראשונה עבור התנועה הציונית, והמנהיגות הציונית החלה להשקיע מאמצים ואמצעים רבים כדי לממש את שאיפתה, ולהטביע חותם עברי, ציוני ומודרני על בית הספר היהודי.
התוכנית הציונית המפורטת לבתי הספר העבריים הובאה לראשונה בשנת 1912 על ידי ד"ר מרקו רומאנו, בפני ועידת מועצות בתי הספר העבריים ואושרה על ידה.
עיקריה:
א. הפיכת בתי הספר היהודיים בבולגריה לבתי ספר לאומיים מודרניים
ב. התאמת תוכנית הלימודים בהם לתוכנית הלימודים של בתי הספר בבולגריה, כדי להבטיח את הכרתם על ידי המדינה וכדי לאפשר לילדי ישראל להמשיך את לימודיהם בבתי ספר בולגריים
ג. להעניק לילדים בסיס איתן של ידיעת השפה העברית, תולדות העם היהודי ותרבותו
ד. לטפח חינוך יהודי-לאומי ברוח הציונות
נאמנים למגמה זו, דאגו ראשי התנועה הציונית להזמין מורים וגננות מארץ ישראל, ועם הגעתם שילבו אותם בהוראה ובתפקידי ניהול בבתי הספר העבריים, במטרה להופכם למוסדות המעניקים ערכים יהודיים-ציוניים, מטפחים אהבה לעם ישראל, לארץ ישראל ולשפה העברית.
בתי הספר העבריים שהוקמו כללו גן ילדים דו-שנתי, ובית ספר ארבע-שנתי. הגננות וחלק מן המורים דיברו עם הילדים בעברית. בכמה מן הקהילות הגדולות יותר, כלל בית הספר העברי גם פרו-גימנזיה ובה שלוש כיתות נוספות (ה'-ז'); כלומר, היה זה בית ספר שבע-שנתי, שבו לימדו את השפה העברית וגם הורו כמה מן המקצועות בשפה זו. נאמן למגמתו המוצהרת ומנוהל באופן מסור ומקצועי על ידי מיטב המורים, שהצליח לגייס מתוך בולגריה ומחוצה לה, דאג בית הספר העברי להרחיב את תחום השפעתו אל מעבר לכותלי המוסד. מוריו הרצו בפני מבוגרים, השתלבו בפעילות הקהילה, פרסמו בעיתונות המקומית וסייעו לאגודות וארגונים שונים שפעלו בקרב הציבור היהודי. לימים, בדצמבר 1923, היו כמה מן המורים לעברית בין המסייעים להקמתה של תנועת הנוער הציונית החלוצית הראשונה בבולגריה – "השומר הצעיר".
ההסתדרות הציונית נטלה את ניהול ענייני הקהילה מידי המנהיגות המסורתית, שבראשה עמדו פרנסי הקהילה ונכבדיה, תוך מאבק שהתנהל בחריפות יתרה במוסדות היהודיים המרכזיים, בוועדי הקהילות, בוועדי בתי הספר ובעיתונות היהודית.
התנועה הציונית חתרה להשיג ארבע מטרות:
1. טיפוח חינוך יהודי ומודרניזציה של מערכת החינוך
2. מתן צביון ציוני לחיי הקהילה
3. הנהגת דמוקרטיזציה בחיי הקהילה ובחירה ישירה של כל מוסדותיה על ידי כל חברי הקהילה
4. מיצוי הזכויות שהוענקו לקהילה על ידי הממשלה במסגרת האוטונומיה, תוך מניעת מגמות של הסתגרות וגטואיזציה כלפי הסביבה
בסופו של מאבק בן שני עשורים, עברה השליטה על ועדי הקהילות לידי הציונים ובוועידת הקהילות היהודיות, שהתקיימה בסופיה באוגוסט 1920, נקבע שגם הארגון הארצי של יהודי בולגריה יהיה בעל אופי דמוקרטי, ציוני וחילוני.
הציונים, שהעמידו את החינוך העברי בראש דאגותיהם שאפו להשפיע באמצעותו ולהעניק צביון לאומי-ציוני לחיי כל הקהילה. הם פעלו במוסדות היהודיים לתת תשובות הולמות לבעיית הקיום היהודי ולחזק את המסגרת הקהילתית. תהליך החילון שהתקיים בקרב יהודי בולגריה וגבר בראשית המאה העשרים, לא גרם להתבוללות מוגברת באותה עת, ואף לא לאחר מכן, בעיקר בזכות הציוניזציה של גולה זו ותודות למודרניזציה של הקהילה היהודית. לתנועה הציונית בבולגריה, על זרמיה, מפלגותיה ותנועות הנוער החלוציות שלה, תפקיד מכריע בתהליך זה.
נציגיה של התנועה הציונית פעלו בתחומי חיים נוספים ורבים, כגון: הקמת קואופרטיבים יצרניים ובנקים לאשראי, הקמת בית חולים יהודי מודרני ומוסדות לעזרה סוציאלית, הוצאה לאור של ספרות בעברית ועוד.
עם כיבוש השלטון על ידי הציונים, חיי הקהילה התמלאו בתכנים חדשים, שהפיחו חיים ומשכו לפעילות שכבות רחבות. הציונים, משהגיעו לשלטון בקהילה, שינו מן היסוד את מסגרתו ואת תכניו של החינוך יהודי. לא עוד ה"מֶלְדָאר", סמל לעבר השמרני ולנתק מן המציאות המשתנה, ולא עוד בתי הספר של "אליאנס", שטיפחו השכלה כללית ושפה זרה, אך הואשמו בנטיות להתבוללות ולהתכחשות לרעיון התחייה הלאומית. במקום אלה, הקימו הציונים גני ילדים ובתי ספר עבריים, בהם הושם דגש מיוחד על הוראת השפה העברית וטיפוח ההזדהות הנפשית של הילדים עם ארץ ישראל והרעיון הציוני.
כאשר רשת בתי הספר של "אליאנס" הפסיקה לפעול בבולגריה, עזבו עימה רוב המורים והם הועברו על ידי "אליאנס" לארצות אחרות. להבטחת סגל מורים מתאים ובעיקר כדי להבטיח מורים לעברית, דאגה התנועה הציונית להביא מורים לעברית מן הארץ ומרוסיה. במקביל לכך, הוחלט להכשיר מורים לעברית מקרב הדור הצעיר של בולגריה. למטרה זו, הוקם בפלובדיב בית מדרש להכשרת מורים לעברית, בהדרכת מורים בכירים מארץ ישראל, ובשנים 1921-1919 סיימו כמה עשרות בחורות ובחורים צעירים את לימודי הסמינר בשני מחזורים. לאחר שהוכשרו, הם נקלטו בעבודה בבתי הספר העבריים בכל קהילות בולגריה ותרומתם להחדרת העברית בקרב הדור הצעיר הייתה מרשימה. עלה בידי להשיג ולשפץ את תצלום סיום המחזור השני של המורים לעברית, שהתקיים בשנת תרפ"א, כלומר בשנים 1921-1920. מלבד מסיימי הסמינר, נראים בתצלום גם המורים, רובם מארץ ישראל.
ליד הקונסיסטוריה (ההנהגה) המרכזית של יהודי בולגריה, הוקם אגף לחינוך עברי שדאג לסגל המורים, לתוכניות ההוראה, לספרי הלימוד בעברית, לפיקוח והדרכה, למימון הקיום והציוד של בתי הספר ולקשר עם משרד ההשכלה של ממשלת בולגריה. הקהילה היהודית שטיפחה את בתי הספר העבריים, דאגה לתמיכה ממשלתית בהם, אך כדי לשמור על רמתם, נשאה למעשה ברוב העול החומרי לקיומם.
לנוכח תהליך הנסיגה במעמדה ובחשיבותה של הדת בחיי היהודים בבולגריה, ובעת שאורח החיים החילוני והמודרני חדר והיה לדומיננטי בעיקר בקרב הדור הצעיר, התבססה הציונות כתשובה אותנטית ומודרנית לזהותם של יהודי בולגריה. בנסיבות החדשות, התנועה הציונית היוותה חומת המגן והכוח הלוחם היחידי נגד אובדן הזהות הלאומית ונגד תופעות של התבוללות והתבטלות בפני החברה הסובבת. הציונות בבולגריה העניקה תוכן יהודי וייחודי לחיי הפרט ולהוויה הקהילתית, והיא ניתבה את חיי היהודים לאפיק לאומי-יהודי חדש, המעוגן רגשית ורעיונית במסורת עתיקת היומין של הקשר ההיסטורי בין העם היהודי לבין ארץ ישראל, באמצעות השקפת עולם המוליכה מן הגולה אל אופק לאומי חדש ומבטיח בקרב אומות העולם.
לחינוך העברי של הדור הצעיר היה תפקיד מכריע בהבטחת הצלחתה של מערכה זו. החינוך העברי וידיעת עברית בסיסית מימי ילדותם, הבטיחו לעשרות אלפי החניכים לשעבר של בתי הספר העבריים, קליטה קלה יותר בישראל והתקדמות בחברה ובעבודה.
יצוין, שכמה מן המורים הוותיקים לעברית בבולגריה המשיכו ללמד גם בישראל לאחר עלייתם. משרד החינוך הכיר בשנות עבודתם בבולגריה והעסיק אותם בעיקר בריכוזי עולים מבולגריה בשנותיה הראשונות של המדינה.
להרחבה:
- אנגל צ'וראפצ'יאב: דוקטורט על החינוך היהודי בבולגריה, אוניברסיטת חיפה
- שלמה שאלתיאל: הציונות בבולגריה: ייחודה של תנועה מנהיגה, בתוך אלון
גל (עורך) הציונות לאזוריה, כרך ב', ע' 71-33, ירושלים, 2010
