עם הכרזת עצמאותה של בולגריה בשנת 1878 הפכו היהודים שעיר לעזאזל למאות השנים של דיכוי טורקי. האנטישמיות הבולגרית באותה תקופה מיוחסת בעיקר למעמד המיוחס ממנו נהנו היהודים תחת השלטון התורכי. כתוצאה, בארבעת העשורים שלאחר השחרור, היו היהודים נתונים למעשי זוועה שהכריחו אותם לעזוב את הערים ניקופול, וידין, יאמבול, קזנלאק וסטארה-זגורה, ולעבור לערים אחרות בבולגריה או בטורקיה. היו עשרות מהומות אלימות בעקבות עלילות דם; ובשתי עיירות, ווראטצה (1891) וימבול (1899), הובילו עלילות הדם לכתבי אישום ברצח וחטיפה, בהתאמה. יהודים הועמדו למשפט וזוכו.
עתה, אנסה לשחזר את עלילת הדם ביָאמבּוֹל. קוראים מעוניינים ימצאו תיאור מפורט יותר של האירועים במאמר שפרסמתי[2]. מקורות המידע העיקריים שלי היו פרסומים ב "Bulletin de l’Alliance Israëlite Universelle" [3] ובעיתונים בולגריים בשנים 1891-1893; כתב יד בן שישה עמודים שחובר ע"י אדם לא ידוע אותו מצאתי בספריית יד ושם בירושלים; וכמובן, פרסומים על תולדות יהודי בולגריה בספרות העברית.[4] מטרותיה של הרשימה הן ראשית, לתאר בקצרה את גל האנטישמיות בבולגריה באותה תקופה ואת האירוע, ולתקן אי-דיוקים בתיאוריו הקודמים.
הרקע: האנטישמיות בבולגריה, 1878-1918
ברשימתי הקודמת, אבחנתי בין "אנטישמיות ספוראדית", "אנטישמיות עממית" ו"אנטישמיות ממלכתית (פוליטית)". הדגשתי כי גל האנטישמיות בבולגריה בשנים 1878-1918 התרחש למרות ששנה לאחר קבלת עצמאותה, אימצה בולגריה את אחת החוקות המתקדמות ביותר באירופה באותה עת. החוקה הבטיחה שוויון והגנה על המיעוטים. לא הייתה אנטישמיות ממלכתית (פוליטית). הממשלה הקפידה על נורמות משפטיות והמשטרה הגנה על יהודים מאספסוף. עם זאת הייתה אנטישמיות עממית, וגם לעיתונות היו עמדות מעורבות כלפי יהודים.
מחד, העיתונים חזרו שוב ושוב על תמיכתם בחוקה שהעניקה שוויון זכויות למיעוטים. ב-1891 פרסם העיתון "בָּלְקָנְסקָה זוֹרָה" מאמר שגינה את הקריאה של עיתון רוסי לדכא את היהודים כדי "להגן על התרבות הנוצרית מפני ההשפעה ההרסנית של השבט השמי". העיתון "בלקנסקה זורה" ציין כי קריאה זו אינה מוסרית, וכי "השבט השמי" המפוזר אינו מהווה איום על התרבות הרוסית האדירה. ב- 1893 ביטא העיתון סְווֹבּוֹדָה גם הוא את תמיכתו בחוקה ודחה את סדר היום האנטישמי של כתב העת "בולגריה ללא יהודים".
מאידך גיסא, ב- 1892 פרסמה "בלקנסקה זורה" שורה של מאמרים שכותרתם "האם היהודים מסוכנים לנו?" המחבר טען כי אף עם אחר לא נרדף באותה מידה כמו היהודים; עם זאת, אף עם אחר לא הוליד כל כך הרבה אנשים בולטים. כשם שיהודים הם בעלי מאפיינים פיזיים ייחודיים, מאפשרים את זיהויים המידי (!!), כך הם פיתחו תכונות פסיכולוגיות טיפוסיות כדי לשרוד. תכונות אלה הן חריצות, היעדר אלכוהוליזם ופריצות, חשיבה מעשית, סולידריות ועזרה הדדית, וכמו כן, גם תועלתנות, צבירת עושר וניצול של אחרים, למשל על ידי פשיטות רגל כוזבות. המחבר הסיק כי בעוד שהם אינם פוגעים במדינות בעלות מסורת תרבותית חזקה, היהודים מהווים איום על מדינות הבלקן בעלות "תרבות חלשה, סולידריות ירודה ויוזמה חלשה". ב-1894 פרסם אותו כותב בעיתון "סוובודה" מאמר בשם "מחלה חברתית מסוכנת". הוא שלל את "הרעיונות האבסורדיים והאידיאלים הבלתי ניתנים להשגה" של הסוציאל-דמוקרטים שמסכנים את האנושות על ידי שלילת הדת, ערכי משפחה, חוק וסמכות. הוא גם טען כי רק צעד קטן מפריד בין סוציאליזם לאנרכיה; כי בחזית הסוציאליזם נמצאים היהודים שקידמו ניהיליזם כדי לשלוט באירופה, וכי היהודים הם "אש כלכלית הממיסה את הכלכלה של אנשים אחרים".
באותן השנים התפשטו עלילות הדם גם באירופה, ובשישה מקרים הן הובילו לתביעות בבתי משפט. ב-5 מהן (בהונגריה, גאורגיה, אוקראינה ושניים בגרמניה) הסתיימו בזיכוי. השישית הייתה בשנת 1899 באוסטריה. הנאשם הורשע ברצח של נערה בת 19. גזר-דין המוות הומתק למאסר עולם, וב-1916 שוחרר, אך לא זוכה. לאחר מלחמת העולם הראשונה, יהודי מרכז אירופה נתפסו כזרים; האנטישמיות הפכה לחצי רשמית במדינות החדשות; ועם עליית היטלר לשלטון, היא הפכה לדוקטרינה פוליטית.
האירוע
ב -1898 דיווח Bulletin de l’Alliance Israelite Universelle"" כי ב-24 במארס באותה השנה, סיפרה ילדה בת 11 מהעיר יָאמְבּוֹל למורה שלה, שבדרכה לבית הספר ניסו יהודים לחטוף אותה. היא חולצה על ידי עובר אורח נוצרי. המורה הודיע למשטרה .למחרת תקף אספסוף את בית הכנסת, ובאותו לילה שמרה המשטרה על בתי היהודים על מנת למנוע אלימות. בכור משה בסן ובכור ישעיה שישדג'י, שהילדה הצביעה על בתיהם, נעצרו. המשטרה מצאה בבתיהם בגדים בצבע שתואר על ידי הילדה, וזה הוביל לכתב אישום.
הדף האנונימי בן ששת העמודים שמצאתי ביד ושם הוא העתק של כתב האישום. הוא נושא את התאריך 28 במאי 1898; עם זאת, הכתיב מעיד כי נכתב לאחר 1945, כאשר הכתיב הבולגרי עודכן לכתיב הנוכחי. וזה תוכנו:
"ב-24 במארס 1898, דיווח מנהל בית הספר על כך שבאותו בוקר התלמידה מריה טודורובה ספרה כי בעת שהלכה ליד בית הכנסת, נתפסה על ידי יהודי שניסה לקחתה לביתו. היא החלה לבכות, וחולצה על ידי עובר אורח בולגרי. חקירות שנערכו לאחר מכן זיהו את החוטף … כבכור ישעיה שישדג'י … [חסר דף אחד].
" איבן ווסילב העיד כי ביום שני בבוקר, בעודו בדרך לכרם שלו, ראה מול ביתו של בכור ישעיה שישדג'י כמה יהודים … ונערה בולגריה שבקושי נשמה. אחד מהם ניסה להוביל את הילדה לביתו. איבן צעק ליהודים שיפסיקו לענות את הילדה, והם התפזרו .העד לא זיהה איש מהם משום שראה רק את גבם. עם זאת, הוא חושב שהם התכוונו לפגוע בילדה … כי שמע שיהודים משתמשים בדם נוצרי לטקסים שלהם. איבן טודורוב (עד אחר) העיד כי ביום שני, עבר ליד בית הכנסת והבחין בשני יהודים שהתווכחו עם איוון ווסילב. הוא שמע עלבונות ביהודים ואחר כך שמע שהם ניסו לחטוף את בתו של טודור איבנוב.
"התובע של בית המשפט המחוזי של העיר סליבן סיכם כי:
1. עדויותיהם של הקורבן (מריה טודורובה) איבן ווסילב ואיבן טודורוב מראות כי ב-24 במארס השנה תקף יהודי את מריה בחזית ביתו של סולומון, וניסה לחטוף אותה.
2. הדמיון בין תיאור הבגדים של החוטף לבין הבגדים שנמצאו בביתו מוביל למסקנה כי היהודי שניסה לחטוף את הנערה היה בכור ישעיה שישדגי, סוחר המתגורר בימבול.
3. החקירה לא הצליחה לקבוע את המניע לפשע זה. עם זאת, בהתחשב בנסיבות, הכוונה הפלילית ברורה.
4. מעשה זה מפר את סעיף 292 לחוק העונשין, ובכור ישעיה שישדג'י, יהודי בן 39 מאידירנה, המתגורר בימבול, סוחר, יודע קרוא וכתוב, מואשם בבית המשפט בסליבן בחטיפת הילדה מריה טודורובה, בת 11 שנה מימבול."
חתום: וולצ'ב (תובע)
המשפט נערך בבורגס (ולא בסליבן) באוקטובר 1899. התהליך ותוצאותיו דווחו באותה שנה בעיתונים. העיתון הצרפתי L'Echo Sioniste דיווח כי בית המשפט שמע את התביעה נגד בכור ישעיה שישדג'י. התובע והקהל נדרשו לסדר שוב ושוב. שישדג'י נמצא אשם בחטיפה ונידון לשלושה חודשי מאסר. הנאשם הגיש ערעור לבית המשפט העליון בפלובדיב.
העיתון הבולגרי "מבשר השלום" (Мироносец) דיווח כי בית המשפט המחוזי של בורגס שמע את תיק של בכור ישעיה שישדג'י שהואשם בחטיפה למטרות דתיות ילדה בת 13 (לא בת 11). התובע, מילנוב (לא וולצ'ב) קבע כי יהודים משתמשים בדם למטרות פולחן; כי הם סוחרי נשים וילדים; שסרסורים הם בעיקר יהודים; וכי הם צוברים הון עצום. הוא ביקש להטיל את העונש הכבד ביותר על בכור ישעיה שישדג'י, והזכיר משפט דומה באוסטריה שמצא את הנאשם אשם ברצח פולחני ונידון למוות. פרקליט ההגנה היה עורך הדין רפטוב. בית המשפט מצא את שישידג'י אשם בניסיון לרסן ילדה שזרקה אבנים וצעקה עלבונות ביהודים ודן אותו לשלושה חודשי מאסר.
ה – Bulletin de l’Alliance Israelite Universelle דיווח כי בית המשפט של בורגס שמע עדויות סותרות שלא היו תואמות גם את אלה שהוצגו במהלך החקירה בימבול. במהלך המשפט, התובע ביטא את עוינותו כלפי הנאשמים והיהודים. הוא דרש עונש מאסר של ארבע שנים. פסק הדין היה:
"בית המשפט מוצא את בכור ישעיה שישדג'י אשם כי ב-24 במארס 1898, בין 6 ל -7 בבוקר, ניסה לחטוף בכוח את הנערה מאריה טודורובה, בת 13, אך מסיבות שלא היו בשליטתו, הוא לא היה מסוגל לבצע את החטיפה. הוא נידון לשלושה חודשי מאסר … עונש זה מצטמצם בשליש, כך שהוא חייב להישאר בכלא למשך חודשיים ולשלם לאוצר המדינה את הוצאות המשפט. פסק דין זה אינו סופי, שכן יש לו זכות לערער בבית המשפט בפלובדיב תוך שבועיים ".
הערעור בבית המשפט בפלובדיב התקיים ב-26 במארס 1903 ותואר באותה שנה ב- Bulletin de l'Alliance Israel Universelle . בית המשפט קבע ששימוש פולחני בדם מעולם לא הוכח ולכן הגדיר מחדש את ההאשמות כניסיון חטיפה, במקום נסין לרצח. בית המשפט ציין כי בזמן אמת, ביום החטיפה, העד איבן טודורוב התייחס לאירוע בזלזול באומרו: "אנחנו רבים כבר מהבוקר". מריה לא סיפרה לאמה על כך. העד איבן ואסילב לא סיפר לטודורוב שהוא (ואסילב) חילץ נערה מחטיפתם של היהודים.
בית המשפט הגיע למסקנה כי האירוע היה מעשה קונדס של מריה, וכי גם לו היה ניסיון חטיפה, לא הייתה שום עדות כי שישדג'י אשם. מריה לא זיהתה את שישדג'י מיד לאחר האירוע, אלא רק כעבור יומיים; היא גם לא זכרה בחקירתה הראשונה את צבע הבגדים של התוקף שלה. כתוצאה מכך, בית המשפט של פלובדיב זיכה את הנאשם, וקבע כי הוצאות המשפט יכוסו על ידי אוצר המדינה.
אי-דיוקים בתיאורים קודמים של האירוע
הדיווחים שהזכרתי, אינם עולים בקנה אחד עם הטענה בספר "יהדות בולגריה" (כרך 10 מתוך "אנציקלופדיה של גלויות", 1967) כי בית המשפט בבורגס גזר על בכור ישעיה שישדג'י מאסר עולם ושהוא נשאר בכלא עד הזיכוי בבית המשפט בפלובדיב בשנת 1903. הטענה מבוססת על ציטוטים מתוך עיתונים בלאדינו מ-1900, אותם לא הצלחתי לאתר. אין לי הסבר לפער בין הממצאים שלי לבין הטענה בספר "יהדות בולגריה".
