ההשתלטות הקומוניסטית על בולגריה, באמצעות ממשלת "חזית המולדת", ב-9 לספטמבר 1944, הביאה למהפך פוליטי, חברתי וכלכלי במדינה. שינוי מהפכני זה התרחש גם בכל המוסדות המרכזיים והמקומיים של הקהילות היהודיות. קבוצות קטנות של פרטיזנים וקומוניסטים יהודים, מלווים באנשי מליציה ומשטרה כבשו במהלך השבוע הראשון של המהפכה את השלטון בקהילות. קומוניסטים יהודים ומשתפי פעולה מונו לתפקידים מרכזיים בקהילות, ללא התנגדות ממשית מצד ההנהגה הקודמת, שחששה כי תואשם כריאקציונרית ופאשיסטית.
מהפך זה התרחש במקביל גם בקונסיסטוריה היהודית המרכזית בסופיה, שניהלה בעבר את החיים היהודיים בבולגריה. הקונסיסטוריה שפוזרה בצו ממשלתי באוגוסט 1942 הוקמה עכשיו מחדש בהרכב שונה, עם רוב קומוניסטי מוחלט. מתוך 12 חברי ההנהלה נמנו שלושה נציגים רשמיים של המפלגה הקומוניסטית וארבעה נציגי "ארגונים", משתפי פעולה עם המפלגה וביניהם הקומיסר לענייני יהודים. יו"ר ההנהלה, דוד ירוחם, מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית הקטנה, אף הוא משתף פעולה עם הקומוניסטים, שימש אצטלה נוחה לשלטון הקומוניסטי בקונסיסטוריה. שתי המפלגות הציוניות: "הציונים הכלליים" הבורגנית ו"פועלי ציון", הסוציאליסטית ששלטו בקונסיסוטריה במשך 25 שנה, נדחקו הצידה וקבלו כל אחת רק נציג אחד בהנהלה. מצב דומה התרחש ב-35 הקהילות היהודיות בבולגריה. השליטה הקומוניסטית בהן התחזקה והנוער שהיה בעבר ברובו ציוני, החל להיסחף לקומוניזם, בלהט המומנטום של המהפכה.
זמן קצר לאחר המהפך הפוליטי נכנסו לבולגריה שלשה שליחים ציונים של הסוכנות היהודית, במסווה של עיתונאים: וניה פומרנץ, אהרון (בכר) בן יוסף ויוסף וארון. שני האחרונים היו ילידי בולגריה, שעלו כחלוצים לארץ ישראל. לאור הנסיבות החדשות בבולגריה והחלשות המפלגות הציוניות, הציעו השליחים לבטל את כל המפלגות הציוניות ולהקים ארגון ציוני אחד, בלי זהויות פוליטיות. במקביל, לאחד את תנועות הנוער לתנועה חלוצית אחת. רעיונות אלה זכו מיד לתמיכה מלאה של "מפלגת הציונים הכלליים" שהיוותה בעבר את ההנהגה המסורתית של יהודי בולגריה. מפלגה זו, שהייתה בעלת דימוי שמרני-בורגני ולפיכך גם אנטי-סוציאליסטי, לא יכלה לזכות באופן טבעי בתמיכה ובשיתוף פעולה מצד ממשלת "חזית המולדת". בדרך זו, האמינה ההנהגה הוותיקה שהיא תוכל להמשיך ולהנהיג את התנועה הציונית, בלי להיאבק ביריבתה הוותיקה. ואילו "מפלגת פועלי ציון", הסוציאליסטית, שכוחה הלך והתעצם במציאות הפוליטית הרדיקאלית בבולגריה, דחתה מסיבה זו את רעיון האיחוד. מצבה של המפלגה הציונית השלישית בגודלה, המפלגה הרוויזיוניסטית הימנית, שהוחרמה על ידי הקומוניסטים ונרדפה כ"ריאקציונית", "שוביניסטית" ואף "פאשיסטית", היה הגרוע ביותר. לפיכך החליטה המפלגה להמיר את שמה ל"מפלגת הציונים הבלתי תלויים" ולהצטרף ללא היסוסים להסתדרות הציונית, לאחר עשרות שנים של פעילות נפרדת.
לתוך הקלחת הפוליטית הזאת, שבה המפלגות וארגונים הציוניים מנסים לשרוד ולבלום את ההשתלטות הקומוניסטית על הקהילות ויחד עם זה נאבקים בינם לבין עצמם על השליטה בתנועה הציונית ועל תנועות הנוער החלוציות, התקיים ביקורו הקצר של דוד בן גוריון בבולגריה. כוונתו של בן גוריון, יו"ר ההנהלה הציונית והמנהיג הכריזמטי של התנועה הציונית העולמית, היה מלכתחילה לבקר ברומניה. בדרכו לרומניה, הוא חשב לבקר רק יום אחד בבולגריה. אך מאחר ולא קבל ויזה לרומניה, הוא הקדיש את כל השבוע לביקור מעמיק ואינטנסיבי בבולגריה. באיסטנבול, בדרכו לבולגריה, הוא פגש את ויטאלי חיימוב, נשיא ההסתדרות הציונית של בולגריה, שליווה אותו במסעו הארוך לסופיה. חיימוב, ניצל את נסיעתם המשותפת והעלה בפני בן גוריון את ארבעת הבעיות, העיקריות בעיניו, של יהודי בולגריה:
א. ההרכב הקומוניסטי האנטי-ציוני של הקונסיסטוריה היהודית ומלחמתה בציונות;
ב. הייצוג החלש והלא יחסי של המפלגות היהודיות בהנהלת "חזית המולדת" היהודית;
ג. הפגיעה הקשה של הקומוניסטים בחינוך היהודי והציוני בבתי הספר היהודיים;
ד. מכשולים ביורוקרטים קשים על העלייה ואיסור לעליית ילדים ונוער ללא הוריהם.
בסופו של דבר, בפגישותיו של בן גוריון עם ראשי המפלגות והארגונים בבולגריה ובמגעיו עם צמרת השלטון הבולגרי, הוא המעיט בערכן של בעיות הייצוג וההנהגה והתמקד בעיקר בהכשרת הנוער לציונות ולחלוציות ובפתיחת שערי בולגריה לעלייה המונית.
בבוקר ה-1 בדצמבר 1944, חצה בן גוריון עם מלוויו את הגבול הבולגרי והגיע לסווילנגרד. בעיר הגבול חיכתה לו משלחת גדולה ובה: באי-כוח הממשלה ו"חזית המולדת" ונציגי המפלגות הציוניות והקהילות היהודיות מכל רחבי בולגריה. קבלת הפנים הנרגשת גרמה לו תחושה של "מלך היהודים", המגיע לבקר את בני עמו. משם המשיכה השיירה לחאסקובו, עיר נידחת ובה קהילה יהודית קטנה עם יסודות קומוניסטיים חזקים. קבלת הפנים לבן גוריון נערכה בבית הכנסת, שהיה צר מלהכיל את מאות היהודים שצבאו על פתחו. לאחר ברכת הרב הפתיע נציג "חזית המולדת", קומוניסט בולגרי צעיר, בנאום נלהב בו ברך את הציונות, את העלייה ואת תנועת העבודה בארץ ישראל. אחריו דיבר יהודי קומוניסט שניסה לצנן את התלהבות הנוכחים בהדגישו, שעתיד יהודי בולגריה וזכויותיהם המלאות מובטחים במולדתם בולגריה. בן-גוריון העדיף להתעלם מדבריו וקבע: "לא בחאסקובו אעשה את הוויכוח עם הקומוניסטים." ברישום ביומנו ציין את פרדוכס הקומוניזם היהודי: "בחאסקובו בירך אותי יהודי כקומוניסט ובולגרי – כציוני ואני ראיתי את הנוער בוער ללכת לארץ ישראל".
מחאסקובו המשיך בן גוריון לפלובדיב אליה הגיע בערב, עם כניסת השבת. הוא הובל ישר לתפילה בבית הכנסת, שם חיכו לו אלפי יהודים, ציונים ולא ציונים. לאחר התפילה נאם בן גוריון בעברית, נאום ציוני נלהב. בסופו הוא התקשה לעצור את התרגשותו והלך ונסחף בהתלהבות ההמונים. לסופיה הגיע בן גוריון ב"קרון המלכותי" בשבת בבוקר. בתחנת הרכבת נערכה לו קבלת פנים ממלכתית עם כל גינוני הטכס: אלפי יהודים מריעים, שפע דגלים, תזמורות, המנונים ודברי ברכה ושבח לתנועה הציונית ולמנהיגה, אף מפי נציגי הממשל.
כדי לשוות לביקור אופי ממלכתי, קבעו השליחים הציונים שארגנו את הביקור, את הפגישה הראשונה עם ראש הממשלה, קימון גיאוגורגייב ממפלגת זוונו (Звено) הקטנה והאליטיסטית. בלא הקדמות מיותרות העלה בן גוריון בפני ראש הממשלה את החשיבות ואת הדחיפות של הסרת הקשיים הביורוקרטיים הרבים למבקשים להגר לא"י ופתיחת שערי בולגריה לעלייה המונית. ראש הממשלה שהופתע מהכיוון הבלתי צפוי של השיחה, הסביר לבן-גוריון כי בשבילם הנושא העיקרי כעת הוא החזרת זכויות היהודים ותיקון העוול שנעשה להם בתקופה המלחמה. בן-גוריון העדיף להתעלם מדיון במצבם החברתי והכלכלי של יהודי בולגריה וחזר וייחד את השיחה לנושא העלייה ההמונית מבולגריה והצורך להקים בהקדם מדינה יהודית, בארץ-ישראל. לסיום, לא נמנע בן-גוריון מלציין את הרושם הקשה שמותירה מדיניות העלייה של בולגריה על דעת הקהל היהודית בבריטניה ובארצות הברית, העלולה להזיק לתדמיתה של בולגריה ולאינטרסים שלה. יחד עם זאת, הבין בן-גוריון, שאם ברצונו להביא לשינוי רדיקאלי במדינות העלייה של ממשלת בולגריה, עליו לפנות ל"איש החזק" בממשלה – שר הפנים, אנטון יוגוב, הממונה גם על שירותי הביטחון ועל המחלקה לענייני יהודים.
הפגישה עם אנטון יוגוב "צעיר, אינטליגנטי וחלקלק" התקיימה מיד לאחר מכן. מעודד מיחסו האוהד של ראש הממשלה לנושא העלייה היהודית ומתמיכתו בהקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, נכנס בן-גוריון ברוח קרב למשרדו של יוגוב ושיטח את טענותיו נגד ההפרעות לעלייה ונגד הקומוניסטים היהודים, המכשילים כל פעילות עברית וציונית. יוגוב, דחה את טענותיו של אורחו ונימק את העיכוב בעלייה במצב המלחמה ובגיוס הכללי לצבא, המונע מכל האזרחים, ולא רק מהיהודים, לעזוב את המדינה. בנוסף לכך, האשים יוגוב את היהודים שלמעשה הם נוסעים לארצות המערב ומבריחים לשם הון בולגרי רב. בן-גוריון העדיף לא להתייחס להאשמות של שר הפנים, אלא לציין את הרס מקורות הפרנסה של היהודים, את גזלת הרכוש היהודי בתקופת המלחמה ואת חוסר הסיכוי לשקם את היהודים בארץ חקלאית ודלה כבולגריה. באשר למצב המלחמה, הוא בקש לאפשר לילדים ולמבוגרים, שאינם בגיל גיוס, לעלות ללא מניעה לארץ-ישראל.
נושא העלייה חזר ועלה בפגישותיו הרבות של בן-גוריון עם צמרת הממשל והחברה בבולגריה: עם שר החוץ – פרופ' פטקו סטויינוב; שר התעמולה – דימו קאזסוב; מזכירת "חזית המולדת" – צולה דרגוייצ'בה; ראש הכנסייה של סופיה – המטרופוליט סטפן; ראשי הנציגויות של בריטניה וארצות הברית בסופיה; מפקד הצבא האדום בבולגריה; ומשלחות רבות של ראשי מפלגות וארגונים בולגרים ויהודים. בעקבות פגישות אלה התכנסו מחצית שרי הממשלה ממפלגת האיכרים וזוונו והחליטו לתמוך בכל תביעות העלייה של ההסתדרות הציונית.
אולם בן-גוריון לא הסתפק ביצירת דעת קהל ובגיוס אהדת אנשי הממשל לדרישות הציונים, אלא חתר להסכם של שיתוף פעולה עם ההנהגה הקומוניסטית היהודית, מעל לראשי המנהיגים הציונים, בבולגריה. ההסכם לפי הצעת בן גוריון התבסס על הכרה ציונית בשלטון הקומוניסטים בקהילות, בקונסיסטוריה וב"חזית המולדת" היהודית. בתמורה דרש בן גוריון שיתוף פעולה הדוק של הקומוניסטים היהודים עם ההסתדרות הציונית, בארבעה נושאים עיקריים:
א. הסרת המכשולים הפוליטיים והביורוקרטים בפני המבקשים לעלות.
ב. קידום מערכת החינוך היהודית והעברית והרחבתה.
ג. החזרת הזכויות הקהילתיות היהודיות והרכוש היהודי.
ד. חלוקה הוגנת של הסיוע ההומניטארי, המגיע מקרנות וארגונים יהודיים בחו"ל.
בן-גוריון היה אסטרטג מחונן וכריזמטי ואמן האפשרי ולכן הוא לא נקט במהלכים שהוא לא היה בטוח שיצליח בהם. בנוסף לכך, הייתה לו היכולת להבחין בחולשות היריב ולנצל אותן לטובתו. האסטרטגיה שיזם והטקטיקה בה נקט בשבוע שהייתו בבולגריה, הוכיחו את עצמן כנכונות ואפקטיביות. הקומוניסטים נתנו מיד את הסכמתם העקרונית לשיתוף פעולה עם ההסתדרות הציונית, מתוך אמונה ביכולתה להשפיע על ארגוני הסעד באמריקה ובאירופה להזרים סיוע חומרי מסיבי ליהודי בולגריה. הסיוע החומרי הדחוף מחו"ל היה חיוני ביותר לחיזוק מעמדה של ההנהגה החדשה בקרב הקהילות היהודיות. בן-גוריון שהשכיל להבין ולנצל את המלכוד שבו נמצאה ההנהגה הקומוניסטית, בין אדישות הממשל למצוקת היהודים מחד, לבין ציפיות הקהילה מהם מאידך, לחץ על הסדר שיאפשר את המשך הפעילות הציונית. אף כי בכך, ויתר מראש על ההגמוניה הציונית בקהילות והכיר בלגיטימיות שלטונם של הקומוניסטים.
מן הראוי לציין שבמגעיו של בן-גוריון עם צמרת הממשל הבולגרי ועם ההנהגה היהודית הקומוניסטית, הוא פעל באופן עצמאי, בתוקף תפקידו כיו"ר הסוכנות היהודית ולא כבא- כוחה ועושה דברה של ההנהגה הציונית המקומית ובמרבית המקרים, אף מבלי להיוועץ בראשיה.
על אף ההצלחה המדינית והתקשורתית של הביקור והכבוד והיוקרה להם זכה בן-גוריון מכל עבר, הוא לא הסתנוור מהישגיו. החרדה העמוקה לגורל היהודים בבולגריה שליוותה אותו במהלך הביקור, לא עזבה אותו גם לאחר שחזר ארצה. בן-גוריון חזה שואה שנייה העלולה להתרחש על יהודי בולגריה. הביקור שערך בגטו היהודי יוץ'-בונאר, זעזע אותו עמוקות ובעקבותיו חזה מוות של אלפי ילדים, זקנים וחסרי כל, מתת-תזונה, קור ומחלות. מאידך, הבחין בעוצם השפעתו של הרעיון הקומוניסטי על נפש הנוער, העלול להיסחף להתבוללות ולהתנכרות ליהדותו. הפתרון היחיד שהיה באפשרותו להציע היה עלייה מיידית של אלפי ילדים ובני נוער, כשלב ראשון לקראת עלייה המונית של כל יהודי בולגריה. עם שובו ארצה פעל בן-גוריון לארגון סיוע חירום מיידי. הסיוע נועד אך ורק לעבור את החורף ולהיוותר בחיים, אך בלא שיביא בהכרח לשיקום מלא ולהיקלטות כלכלית מחודשת של יהודי בולגריה.
כשיצא בן-גוריון מביקורו ברובע העוני יוץ'-בונאר, מזועזע ונרגש עד דמעות, פנה למלוויו ואמר "הדבר הראשון שאעשה עם שובי הוא לשלוח 5,000 זוגות נעליים לילדי יוץ'-בונאר" ובקריצה שובבה הוסיף "ואולי מוטב שנביא את הרגליים אל הנעליים".
