סיפור בעל יסודות אוטוביוגרפיים חזקים על קליטת עולים מבולגריה בשנת 1949. הסיפור מעביר את חוויותיה של ילדה צעירה הנקלטת עם משפחתה בעיר שהרוב המכריע של תושביה הקודמים עזבו אותה בחופזה, תוך כדי מנוסתם. הסיפור זיכה את הסופרת (שהיא גם משוררת) אפרת אמיר, בפרס מטעם רשת סטימצקי על כתיבת סיפור על חבלי הקליטה בארץ.
הסיפור התרחש בשנים 1948-49.
עולים מבולגריה (עליהם אני מספרת) לא הורגלו לעמוד בתור עם מסטינג במחנה העולים פרדס חנה. הם ניסו לעמוד על רגליהם בכוחות עצמם וכמובן ללא עזרה (כפי שנהוג היום).
איש איש לגורלו בדיור, מציאת עבודה, מזון וטיפול במשפחה.
ורק התרמיל שעל גבם הוא כל רכושם.
אל חלק מהשכונות ביפו באזור עג'מי וסביבות הנמל ו"השטח הגדול" לא ניתן היה להיכנס או לשהות ללא אישור. "המסתננים" הוצאו, לעתים ללא התחשבות במצבם.
הסיפור דן במפגש עם סמטאות יפו והערבים שלא נסו ממנה ונותרו בשטח.
אחדים אספו מעט מהרכוש הנטוש ולכן אף התרמיל שלנו נלקח.
המפגשים בין בני לאומים שונים שזרו מרקם עדין, שלעתים הותיר טעם טוב ולעתים פחות.
לילה אחד על מיטה נוקשה ולבנה בחדר מנוכר היא נעלמה לי. לא רמזה ולא הטרידה כדרכה, אולי מצאה שלווה לנפשה אי שם במקום ההוא שקרא לה. אך החפצים שהותירה אימא אחריה, המתינו בחשכה למגע נושם על צלקות כּסותם הפּרומה.
בפינה נסתרת בבית, עטוף סדין מצהיב התגלה תרמיל גדול ומגושם בעל כיסים עמוקים ואבזמים חלודים. אחד ששרד ימים קשים שטרם סופרו .
עמדתי להשליכו, אך חספוס הבּרזנט הנוקשה וריח העובש שעלה מתוכו העירו הבזק זיכרון, שלעולם אינו שוכח.
אימא אחזה חזק בידי, הרימה את אחותי הצעירה ויחד התקדמנו ברחוב לא מוכר אל עבר הריסות מאיימות שחלקן גודר בתיל דוקרני .
סמטאותיה של יפו, משאת נפשם של עולים שזה עתה הגיעו וטרם מצאו מנוח לכף רגליהם.
אימא ניסתה לחמוק מעיני העוברים והשבים וצעדה בהיסוס בין הסמטאות הצרות.
מדי פעם דפקה על אחת הדלתות ומשלא נענתה ניסתה לפותחה.
להפתעתה חלקן לא היו נעולות כלל, הן פערו את קרביהן בּחשפן מצעים ובגדים פּזורים שנשרו כנראה במהלך עזיבה חפוזה.
היא התבוננה סביבה בחשדנות ומיהרה להכניס אותנו אל חלל חשוך שריח ריקבון דבק בקירותיו.
חיבקה חזק חזק והרגיעה שלא יאונה לנו כל רע ומחר, כך הבטיחה, נמצא חדר מתאים ופחות מאיים.
איני זוכרת אם נותרנו שם כל הלילה ההוא על מה בכיתי וכמה, רק פרורי הלחם שנותרו על השטיח היו עדים לאוצרות ששלפה בלילה מתרמיל הברזנט שלה.
לילות חפוזים בדירות מזדמנות היו הרפתקה מיוחדת, שדמיונה של ילדה כמוני ידע להשלים עמו. כמו גם עם נהמות הים הכועס, צפירות אוניה שהפליגה וקולות דייגים בשפה זרה.
למרות שאימא אסרה עלי לשוטט בשכונה, כי רק בעלי אישור מיוחד רשאים להלך בה כרצונם, המרתי את פיה.
ידיים חזקות, קולות לא מובנים וצעקותיי הבהילו את אימא שניסתה למלט אותי מידם.
נראה היה שהם לא הבינו את שפתה ושיח החרשים שארך דקות ארוכות לא מנע מהם להעמיס אותנו על משאית מכוסה אל יעד לא מוכר.
"התרמיל, התרמיל" ניסתה אימא להסביר בתנועות ידיה וקולה נבלע באוויר, כמו במחזה שצופיו נטשו את האולם.
לא ממש הבנתי מה רצו האנשים הרעים שהורידו אותנו הרחק מהתרמיל ומהחדר ששימש לנו בית.
הרגשתי שאסון פקד אותנו. בכייה של אימא החזקה שלי הבהיל אותי, נאחזתי בשמלתה הארוכה ורק עיניי היו קשובות לכל ניע בפניה.
חלפו שעות, החשכה ירדה, אימא החליטה להתגנב לשטח המגודר ולאתר את התרמיל בו צררה את הרכוש הדל שלנו.
אני צעדתי בשתיקה לצידה. עד היום לא הבנתי כיצד הצליחה לאתר את הבית הזמני שלנו.
המתנתי בחוץ בצפייה, היא יצאה מהחדר זועקת מכה על פניה ובייאוש התיישבה על הקרקע.
האבידה לא נמצאה.
הקולות השבורים ובכייה של אחותי פשטו בסמטא ומתוך החומה הסמוכה נפתחה דלת וצללית של אישה החלה מתקרבת.
היא ניסתה לברר בערבית מה אירע, אך אימא בשלה מכה על לחייה ומנסה בתנועות יד להסביר כי האוכל נעלם.
איני זוכרת כמה זמן חלף אך האישה חזרה אל החומה ובשובה החזיקה צרור ובו התרמיל האבוד שלנו.
הבכי של אימא פסק, אך היא נשארה מאובנת על הרצפה כאילו אינה מאמינה שהתרמיל נמצא.
באותו לילה נאספנו אל החצר שבתוך החומה.
אימא ניסתה לחבק אותנו כאילו ציירה בידיה אי קטן מוקף חומה שקופה, שלא אפשרה לשתי הנשים שבבית להתקרב אלינו.
אך לרעב, לעייפות וללכלוך יש להם שפה משלהם.
ידיים גרמיות שנעזרו בקערת פח קרצפו את גופי הזעיר, בחדר לח וחשוך שנראה ספק מקלט ספק מחסן.
מעט מעט אדלה הערבייה הנוצרייה ואימה הקשישה העיוורת למחצה, היו לי הסבתות החדשות.
לא הבנתי את שפתן, מוזרות היו שמלותיהן ואף ניסיתי לחמוק מהנשיקות הלחות ופיה חסר השיניים של הסבתא, כדרכן של ילדות.
כנראה הכנסתי רוח אחרת אל הבית שחסרו בו ילדים.
לא הותר לנו לצאת מחוץ לחומה, אך בחצר היו דלתות רבות והחלטתי לבדוק מה מסתתר מאחוריהן, כמו עליסה בארץ הפלאות.
כל שעה הייתה כשרה למסע המרתק.
חדר חדר ואוצרותיו. באחד, רהיטים כבדים ומראות ענק מכוסות. באחר, שולחנות כסאות ושמיכות ארוזות מהן נדף ריח כבד שלא הכרתי. אולי הם ממתינים לאורחים שטרם הגיעו.
בכל פעם התגנבתי אל דלת חדשה בסקרנות ופחד.
באחד הימים נכנסתי אל חדר בו אוחסן פסנתר גדול וכמו באגדות לא עמדתי בפיתוי ואצבעותיי רפרפו על פני הקלידים. הצלילים פשטו כקסם בשקט שעטף אותנו בין החומות.
שתי ידיים חזקות אחזו בי הרימו והרחיקו אותי מהדלתות הקסומות, כמו אז כשהאנשים הרעים הרחיקו אותנו מהתרמיל
קולות גערה שלא הבנתי ליוו אותי.
ידעתי שאבדו לי לעד דלתות המסתורין.
בבית גרו גם אליאס אחיה של אדלה והדייג. פחדתי להתקרב אליו בגלל ריח הדגים החריף שנדף מבגדיו, שפמו העבות ובעיקר בגלל מכנסיו התפוחים. הייתי בטוחה שמישהו מסתתר בתוכם בין רגליו.
מנותקת מהעולם שבחוץ אימצתי לי משפחה חדשה בשכונה הערבית.
אבא טרם חזר. הוא נפרד והבטיח לחפש אותנו לאחר שתסתיים עונת הקטיף בפרדסי בנימינה.
בכל פעם שריח תפוז דגדג את נחיריי, ידעתי שנקטף למעני והוא נושא עמו רמז בשפת הסימנים כי גם שם הרחק, אין הוא שוכח.
אולי גם אבא ליקט כמוני סימני געגוע אל כיסי התרמיל שלו.
תרמיל הברזנט של אימא נח את מנוחתו התרמילית. בבטנו אגר כוח ובכיסיו שמר מכל משמר רזים קטנים שאסף כצידה לדרך.
גם צוענים עורכים לפעמים חניות ביניים בדרך נדודיהם.
וכמו בסיפורים, הלך אבא בעקבות פרורי הלחם שהותירו ילדיו והופיע בלילה חשוך אחד כשאיש לא ציפה לו.
חיבוקים בטעם מטע וריח דביק של פרי מהול בזיעה גברית דבקו לבגדיו ולמצעים.
איני יודעת מתי ומה גרם לאבא להחליט לצאת שנית לדרך.
התרמיל שהתמלא באוצרות שהביא מהפרדס, שאף אוויר מלוא כיסיו כמו הבין שעוד לא הגענו. האם גם הוא ליקט כמוני ריחות פרידה, כמו ריח הנענע בגינה של אדלה?
אף פעם לא אהבתי פרידות.
האם הספקתי לחבק את הסבתות הערביות שלי? האם הרשתי להן הפעם להשאיר על לחיי שבילים לחים ודביקים של נשיקות, כפי שמותיר אחריו חלזון החולף על פני עלים מזדמנים?
אבא שם לו הפעם למטרה להתרחק מהשטח האסור.
התרמיל ואני התבוננו בנופים שחלפו מעל ראשינו ושמנו מבטחנו באבא.
כמו קרעי פאזל לקטתי אל כיסיו מראות, קולות, ריחות וטעמים.
פרי צבר חמצמץ וקוצים מטרידים. עצי ושינגטוניה ארוכי צוואר, קשתות אבן מצלות, כדורים צהובים של מימוזה דוקרנית.
טעם רחצה אסורה לקול משאבה, מתיקות תאנה וג'ומאס דביקים
והמון בתים ריקים שעמדו וחיכו לנו בדרכים.
איני זוכרת מתי והאם באמת הגענו אל הנחלה.
התרגלתי לנדודים כמו אל ספר המחכה שנעלעל בסבלנות בין דפיו ונתחבר בסיום אל סודו.
בתום השבעה של אימא, החלטתי לקבור את תרמיל הברזנט הישן שלה בטקס פרידה אישי ולהעניק כבוד אחרון לחבר וותיק בדרכים.
נדמה היה לי ששמעתי אנחת רווחה עולה מבטנו המצומקת.
לפני שהטמנתי את התרמיל באדמה, החלטתי לפשפש בכיסיו שמא נשכחו חפצי ערך הרחק מעיניים סקרניות.
במבט ראשון נראה היה שהוא נקי מכל אוצרותיו.
אך כשהפכתי אותו על פניו ונערתי גם את כיסיו הפנימיים, נפל תצלום שחור-לבן קרוע וקטן.
נוף מושלג, גבר לא מוכר שחבק את אימא ועל פניה חיוך שאותו נהגה לשמור רק לאירועים מיוחדים.
חיוך של חג שהופיע גם באלבום הישן שלה שהביאה משם. חשתי שחדרתי לקודש הקודשים.
הבנתי שזה התצלום ששמרה בתרמילה כל השנים גם שם בסמטאותיה של יפו.
החלטתי להניח.
החזרתי התצלום לכיס הסודי, וטמנתי עמו את הניחוח הצועני שהותירה עליו.
תרמיל הברזנט שלנו הוטמן, הוא נח עכשיו.
אך אני כנראה לא אצליח לעולם לקבוֹר את רסיסי הניחוח הצועני שדבקו בי וטמונים עמי, כאותם ניגונים ששתלו בי אמי ואבי והארץ הקשה והיפה.
ממליצה להאזין לשתי זמרות מיוחדות
חני לבנה וגילה חסיד
"שירת הצוענים"
