הערת המתרגם:
המאמר נכתב ב-2006 ע"י יהודי יליד סופיה שבצעירותו היה חבר בתנועת הנוער "השומר הצעיר" ולא עלה לישראל. הוא מבוסס על זכרונות המחבר כנער יהודי בסופיה של שנות ה-30 במאה הקודמת. היה זה עשור אחרון של חיי קהילה נורמליים, לפני מלה"ע השניה. רגע (במונחים היסטוריים) לפני שחיי היהודים בבולגריה התהפכו עליהם והם עמדו על פי התהום, כשסכנת כלייה פיזית מרחפת מעל ראשם. להלן המאמר:
בתי הכנסת בסופיה
בדומה לשכנינו הבולגרים, יהודי סופיה לא הצטיינו בפנאטיות דתית. מבלי להכריז על כך, נהגו הבריות כלפי אמונתם הדתית לפי הכלל: "תנו לאלהים את אשר לאלהים, ולקיסר את אשר לקיסר". בבתי הכנסת ובמדרשים לא ניתלו וילונות להסתרת האולם בו התפללו הגברים מעיני הנשים. הנשים ישבו במרפסת הקומה השניה, או מצד שמאל באולם.
לא היה "מיקווה". לפני החתונה היה מינהג של Banio di novia שנערך בבית המרחץ הציבורי השכונתי. הטקס נערך בחגיגיות גדולה, בליווי שירים, נגינת תופי מרים כְּשֶפּה ושם נשמעו בדיחות מפולפלות.
טקס ברית מילה לא עורר התנגדות (שקיימת היום בחוגים מסוימים ביהדות בולגריה). המוהל, הרב יוסף קונפינו, עמד על משמרתו אחרי כל לידת בן זכר.
סביב ראש השנה, הנערים בני ה-13, לבושים במיטב בגדיהם חגגו בר-מצווה בבתי הכנסת. הטקס לווה בהבטחה חגיגית להורים, לקרובים ואפילו לשכנים, שמעתה מכירים הנערים בעול האחריות המונחת על כתפיהם, עם כניסתם הרשמית לגיל בגרות.
החיים של הורינו לא היו קלים. חרף הקשיים, לפני כיפור הם אספו את כוחותיהם ונענו בשעות הבוקר המוקדמות לקריאת שָמָש בית הכנסת, או שכן קרוב: "Haide selihot! " וקמו לתפילת הבוקר. אחרי התפילה, מיהרו האבות שלנו לאחר כוסית קפה, עם עינים טרוטות מחוסר שינה, לדאגות הפרנסה בבית המלאכה או בחנות.
בסופיה היו שני סוגים של בתי כנסת: הגדולים יותר נקראו בלאדינו "Еl Kal" (בעברית: הקהל) והקטנים יותר – " Midrash". בתי הכנסת הקטנים שכנו במבנים קטנים שבקושי הכילו את קהל מאמיניהם. בזמנים עתיקים יותר, בית המדרש היה מבנה הסמוך לבית הכנסת, בו תלמידי חכמים הקדישו את זמנם ללימוד ספרי הקודש. בשנות ה-30 במונח מדרש נעשה שימוש כפול: גם כבית כנסת קטן וגם כאולם קטן הצמוד לבית כנסת גדול לצרכי לימוד, כמשמעו בזמנים עתיקים. כאן נימנֶה 10 בתי כנסת (כולל מדרשים) שנשמרו בזכרוני מסופיה של שנות ה-30. לא נימנה אותם על פי חשיבותם הדתית או הציבורית, אלא לפי מיקומם הגיאוגרפי על מפת העיר, ממזרח למערב.
בית הכנסת האשכנזי:
נמצא בפינת הרחובות Ekzarh Yosif ו- Budapesht. קהל המתפללים כלל מספר לא גדול של בני העדה האשכנזית שחיו או התארחו בסופיה. לאחר מלחמת העולם השניה פסק בית הכנסת להתקיים ולמבנה עברו משרדי הנהלת קהילת יהודי בולגריה – הקונסיסטוריה.
בית הכנסת המרכזי:
נמצא ממש במרכז סופיה, בפינת הרחובות Ekzarh Yosif ו- Lomska), ליד כיכר Sveta Nedelia, המסגד התורכי, בית המרחץ הציבורי וה – Hali. הבנין שנבנה ב-1909 ע"י הארכיטקט גרינוואלד, הוא אחד מבתי הכנסת הגדולים והיפים ביותר באירופה. בזמנו נחשב לא רק מבנה מרשים, אלא גם מודרני, אפילו הסקה מרכזית מתחת לרצפה היתה בו. בזמן התפילות הדהד באולם הגדול קולו הרועם של הרב, חָרְבִּי נסים והרב הצעיר יותר – אשר חננאל, שהפך מאוחר יותר לרבה הראשי של בולגריה. שני הרבנים הצטיינו בידיעותיהם ובהופעתם החיצונית המרשימה.
בבית הכנסת המרכזי התפללו בעיקר יהודים שגרו במרכז העיר, בני מעמד הבורגנות היהודית הצעירה. כמו-כן, גם יהודים שגרו באזור המכונה "האגדה" – ברחובות צָאר סִימֶאוֹן, קיריל ומטודי, סֶרְדיקָה ועוד.
בבית הכנסת נשמרים אוסף מוסיקלי עשיר וספרי קודש. כאן החלה את דרכה בשנת 1910 מקהלת צדיקוב, עם מנצחה הראשון משה צדיקוב, ומשנת 1939 – דוד בן-שושן.
בשנות ה-30, ערכו תלמידי בתי הספר היהודיים בבית הכנסת תפילה עצמאית שלוותה בקריאת פרשת השבוע.
בבנין בית הכנסת קיים אולם קטן המשמש היום כבית מדרש. לאחר מלחמת העולם, הפך אולם זה לחדר קריאה לסטודנטים יהודים. חדרי בית הדין הרבני הגדול בקומה השניה, ניתנו בזמנו לרב אשר חננאל ולחוקר אלי אשכנזי, לצורך מחקרים היסטוריים.
"אִל מדרש דִי לוס מוּדיקוֹס":
היה זה בית הכנסת של האִלמים. (מוּדוֹס = אלמים). הוא היה ממוקם בתוך פָּאסָאז' ברחוב נִישְקָה. מספר לא גדול של מתפללים התרכז באולם קטן שהאופייני בו היה השקט ששרר תמיד בשעת התפילה.
בית הכנסת של יוצ'בּוּנָאר:
נמצא ברחוב פּוֹזִיטָאנוֹ, בלב השכונה היהודית הגדולה של סופיה, ליד בית הספר היהודי. בית הכנסת ובית הספר הסמוך היוו ביחד את המרכז היהודי, החינוכי והדתי של סופיה. בבית הכנסת שהיה הגדול משני בנינים צמודים, היה אולם תפילה גדול, עם כניסה ממערב כשפני המתפללים למזרח. במבנה השני היה בית המדרש. רבני בית הכנסת היו חָרְבִּי דניאל ציון, הרב אלברט בן-בסט – חתנו של דניאל ציון, והרב אָלְטָרָס שבא מיוגוסלביה. בית הכנסת ביוצ'בונאר שקק חיים. הרב דניאל ציון, שהיה אדם נבון ואהוב על הקהילה, פיתח תחומי פעילות רבים. נוסף להיותו רב וחבר בית הדין הרבני הוא היה פעיל גם בתחום הסוציאלי. כל שבוע הירצה הרב בפני קהל מאמיניו על פרשת השבוע ועל סוגיות מהתלמוד. לאחר הקמת המדינה עלה דניאל ציון לישראל, בה נפטר בגיל מופלג.
בימי ראשון נערכו החתונות ביוצ'בּוּנָאר. החתונות נערכו בזו אחר זו. החוגגים הגיעו לבית הכנסת בכירכרות פָייטוֹן הרתומות לסוסים, מלווים במוסיקה רועשת, קריאות שמחה, רעש והמולה. בירידה מהפייטון, המתין הזוג העומד להינשא בצד, כדי לא לפגוש את הזוג היוצא מבית הכנסת שזה עתה נישא, בגלל דעה קדומה שאסור לשני הזוגות להיפגש. כל האורות באולם בית הכנסת דלקו, לפני ארון הקודש עמדה החופה והרבנים לבשו לבן. בשיא הטקס, לאחר שבירת הכוס קרא השמש בקול גדול: "בסימן טוב!" ובכך הסתיימה החגיגה וההמון שמילא את האולם פנה אל היציאה. בפתח האולם עמדו חברי תנועות הנוער הציוניות וביקשו מהקהל לתרום לקרן הקיימת.
בפסח, ראש השנה וכיפור לא הכיל אולם בית הכנסת את כל המתפללים והמקומות נמכרו מראש. בחגים אלה היתה החצר מלאה מפה לפה. מחצר זאת יצאה ב-24 במאי 1943 ההפגנה הגדולה של יהודי סופיה נגד שליחתנו למחנות המוות, כשבראשה הרב דניאל ציון. בעקבות ההפגנה נעצר הרב ונשלח למחנה הריכוז סוֹמוֹבִיט, הידוע לשימצה.
אחת הפינות מאחורי בית הכנסת היתה מיועדת לשחיטת עופות. ביום שישי היו התורים לשוחט ארוכים במיוחד. לפי המסורת, ארוחת השבת כללה פָּסְטֶל, עוף עם אורז ובוזה. בסופיה היתה קבוצת שוחטים שהבטיחו אספקה סדירה של בשר כשר לכמה איטליזים יהודים, ביניהם האיטליז הידוע – בן-ציון אלעזר. חותמת הכשר הבטיחה באותם ימים בשר באיכות טובה, שנשמר בתנאים היגייניים נאותים.
"אִל קָל דִי לוֹס רוֹחֶסִים":
בעברית, בית הכנסת של "הרוחצים". בית כנסת זה נמצא בין קְלֶמֶנטִינָה לפוזיטאנו, מול בית הספר היהודי. המתפללים נִמנוּ על מתנדבי "החברה הקדישא" של סופיה, שכללה מספר קבוצות: קָבָדוֹרִיס – המתנדבים שחפרו את הקבר, יֶאבָדוֹרִיס – שנשאו את הנפטר מביתו לבית הקברות, והרוחצים – שרחצו את הנפטר. תמונותיהם של אנשים אלה שהיו בעלי לב חם חרף מלאכתם הקשה, ניתלו על קירות אולם ההספדים בבית הקברות.
"אִל מדרש דִי אוֹדְרִין":
בית כנסת זה נמצא ברחוב אוֹדְרִין, בקצה חצר ארוכה וצרה. קולו הרם של הרב אסא הגיע עד לרחוב. המתפללים דאגו באמצעיהם הדלים לאחזקת בית הכנסת. קריאת פרשת השבוע בשבת לוותה באיסוף תרומות. המתפללים הכריזו על תרומותיהם בקול רם: "סִינקוֹ מִיל דָאן! – דִיאֶס מִיל דָאן!". (נותנים חמשת אלפים, עשרת אלפים). השמש דאג למחרת לגבות את התרומות ולא חסרו מקרים מביכים. באחד המקרים, מתפלל שתרם סכום גדול אמר למחרת לשמש שבא לגבות את הכסף: "אֶן שבת דָאן, אָמָה אֶן אָלְחָאד נוֹ דָאן…". (בשבת נותנים, אבל ביום ראשון לא נותנים). תרומות נאספו גם בשמחת תורה והיו תורמים שבמקום כסף תרמו עצים להסקת בית הכנסת בחורף, וכדומה. הרב אסא היה תלמיד חכם שידע בעל פה חלק גדול מהטקסטים שקרא. פעם, תוך כדי קריאת התפילה איבד את חוט המחשבה וקרא בקול: "אוֹנְדֶה אֶסְטָמוֹס?" (איפה אנחנו?) צחוק רם פרץ בקהל כשאחד הליצנים ענה לו בקול:"סְטָמוֹס אֶן לָה אוּלִיצָה אוֹדְרִין…" (אנחנו נמצאים ברחוב אודרין…)
לא נרחיב את הדיבור על עוד ארבעה בתי כנסת קטנים ששירתו בעיקר את היהודים בסביבתם הקרובה, מהם שניים במרכז העיר ושניים בשכונות מרוחקות:
– "אִל מדרש דִי נִישְקָה": בית כנסת קטןבפינת הרחובות בְּרָאטִיָה מילָאדִינוֹבִי ונִישְקָה.
– "אִל מדרש דִי פּוֹזִיטָאנוֹ" – סמוך מאד לבית הכנסת של יוּצ'בּוּנָאר,
– בית הכנסת ב-דוֹרְט בּוּנָאר, שבשכונת קוֹניוֹבִיצָה,
– ובית הכנסת ב-לָאגֶר – המחנה הצבאי מחוץ לסופיה של אז, ליד השכונות קרָסְנוֹ סֶלוֹ ופָּבְלוֹבוֹ.
הערה אחרונה ברוח ימינו:
אנו מכירים את ההבדלים בין הזרמים הדתיים השונים ביהדות אמריקה – אורטודוקסים, קונסרבטיבים ורפורמים. ואנו עדים למה שמתרחש אצלנו עם הגעת אנשי חב"ד לסופיה. באותם ימים רחוקים, לא הייתה בקהילה שלנו תחרות בין בתי הכנסת השונים, מי נאמן יותר לתורה, ומי יהודי יותר טוב. הויכוחים, "מי הוא הכי הכי…", התקיימו בין המפלגות הפוליטיות – בין ציונים לקומוניסטים, בין ציונים ל"נוֹטָבֶּלִים" (מיוחסי הקהילה) ובין הציונים לעצמם. ביחס לאמונתנו הדתית, לא היו בינינו זרמים שונים ואמונות שונות. בעיני עצמנו, כולנו היינו יהודים, בני אותה אמונה.
