המאמר מבוסס על עשרה ראיונות עם נשים יהודיות-בולגריות שנערכו בסופיה, בולגריה, בקיץ 2005. הראיונות התקיימו בבית האבות היהודי בסופיה בו מתגוררות כל הנשים למעט ד"ר סופי ששון. הראיונות התקיימו במסגרת משלחת סטודנטים מטעם מרכז שז"ר לתיעוד מורשת יהודית בתפוצות.
המרואיינות הן נשים מבוגרות, בשנות השבעים והשמונים לחייהן. תוכן הראיונות עשיר ומגוון; הנשים מספרות את סיפור חייהן ומחוות דעה בנושאים של זהות יהודית, דת ומסורת, ויחס כלפי מדינת ישראל, כמו גם בנושאים אישיים כגון חיי המשפחה ושאלות של סיפוק ומשמעות בחיים. המאמר מתמקד ביחס של נשים אלה כלפי מדינת ישראל.
ברצוני להודות לכל הנשים שהתראיינו: אסתר יוסף קאלו, אסתר ניסים בכר, בינקה כהן, בינקה לזרוב, מריה דניאלובה, ד"ר מתי אלבוחירה, מתילדה יוסף לוי, נילי כהן, ד"ר סופי דנון ורשל ניסים שורף על ששתפו בתובנותיהן ועל הכנסת האורחים החמה.
אסתר יוסף קאלו: "לפעמים אני מסתכלת בתנ"ך כדי להיזכר בשירי דויד. יש משהו על היהודים בבבל, 'על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון… שירו לנו משירי ציון. איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר. אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי…' ומזמן לזמן נעים להיזכר בדברים האלה…"
אסתר ציטטה במהלך הראיון שורות אלה מתוך מזמור תהילים קל"ז, שעוסק, בין השאר, בשאלה האם ניתן לשיר את שירת ציון בגולה. גולי בבל עונים לשוביהם שאין ביכולתם לשיר משירי ציון על אדמת נכר, אך הם מיד ממשיכים בשירת כיסופים לירושלים "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", וכך הופך מזמור זה לאחד משירי ההלל היפים לציון, אשר כמוהו יכול היה להתהוות רק בנכר.
שירת ציון מן הנכר היא נושא המאמר, בו אביא מדברי הנשים היהודיות-בולגריות אודות ארץ ישראל ומדינת ישראל, בהם ניכרת אהבתן לארץ. אהבה זו התפתחה בתנאים הספציפיים של הזמן והמקום בו חיות הנשים, ואופייה הייחודי קשור בתנאים אלה. אנסה להאיר כמה מן הגורמים המשפיעים על יחס הנשים כלפי מדינת ישראל, ביניהם: הריחוק הגיאוגרפי מהארץ, יחסן כלפי בולגריה מולדתן וכלפי העם הבולגרי, ההיסטוריה האישית והלאומית של הנשים ויחסן אל המסורת היהודית.
כישראלית, הראיונות אפשרו לי להתבונן במדינת ישראל מזווית ראיה אחרת. ישנה חשיבות רבה בהרחבה של התפיסה הישראלית את מדינת ישראל כך שתכלול נקודות מבט רבות יותר, ובהגברת המודעות לתפקיד אותו ממלאת מדינת ישראל עבור יהודים החיים מחוצה לה.
"[זוהי] מדינה שהפכה את המדבר לגן עדן…" (אסתר יוסף קאלו)
"אני חושבת שהיהודים בישראל הם נס, לשתול עצים ודשא במדברות… בישראל הם הצליחו ליצור גן עדן וליצור מהמדבר גן פורח" (ביאנקה כהן)
"עבודת אדמה הם עובדים בבוקר ובערב הם נאספים" (אסתר יוסף קאלו)
"אני אוהבת את הדרך בה הישראלים עובדים ועושים את המדינה מושלמת" (ביאנקה כהן)
"כולם שם פאטריוטים, כל הבנות רוצות להיות חיילות, כולם רוצים לעזור, אני מתפעלת מכולם שם בגלל שאני רואה בכולם שהם חולמים על המדינה שלהם… בישראל אני לא ראיתי בן אדם שהוא לא אידיאליסט" (מריה דניאלובה).
עבור הנשים המתגוררות בבולגריה ישראל קיימת בראש ובראשונה בתוך מרחב התודעה. מהדימויים בהן בוחרות הנשים לתאר את הארץ ניכר כי הן עושות שימוש בחירות המתלווה לריחוק הפיסי; תפיסתן את הארץ מנותקת ממגבלות הזמן העכשווי והמקום הגיאוגרפי. ארץ ישראל שבעיני רוחן משמרת עדיין מאפיינים של התקופה החלוצית. דימוי הארץ לגן עדן, הקיים לא כמקום אלא כסמל למקום אידיאלי ראשוני אליו האדם כמה, ממחיש את חשיבותה של ארץ ישראל עבורן כסמל לא פחות מאשר כמקום.
מרבית יהודי בולגריה, כ-39,000 במספר, עלו לארץ ישראל בגל העלייה הגדול בשנים 1948-50, ועוד כאלפיים איש עלו בשנת 1989, בתום התקופה הקומוניסטית. כיום מונה הקהילה היהודית בבולגריה כשלושת אלפים איש. הנשים המרואיינות הן יוצאות דופן בקרב בני דורן בכך שנשארו בבולגריה ולא עלו לארץ ישראל.
נסיבות החיים של חלק מהנשים המרואיינות לא אפשרו להן לעלות לארץ. על אף רצון חזק לעלות לישראל, חלקן בחרו להישאר בבולגריה ולטפל בבני משפחה שסבלו ממצב בריאותי וכלכלי קשה לאחר המלחמה. ניכר מדברי הנשים כי עד היום הן מצרות על כך,
"אני בהנאה גדולה הייתי נוסעת לשם אבל עכשיו אני כבר לא יכולה לנסוע. כשהייתי בבית הספר התיכון אמא שלי אמרה לי 'אם תסיימי בהצטיינות תסעי לדוד מואיז בישראל'. אני סיימתי בהצטיינות אבל כבר התחילה המלחמה ואז כבר לא יכולתי לנסוע" (נילי כהן).
"בשנת ארבעים ושמונה המצב במשפחה שלנו היה קשה מאוד. אבא שלי היה חולה ואמא שלי אף פעם לא עבדה והאחים שלי היו במחנות, ואני, כשהיתה העלייה הגדולה לארץ אני לא יכולתי לעלות… זהו. אחר כך כבר אי אפשר היה לנסוע [בתקופה הקומוניסטית], אז היה אסור כבר לנסוע, עכשיו לפני כמה שנים התירו לנסוע אבל אני כבר זקנה ואין לי איך לחיות בארץ" (ד"ר מתי אלבוחירה).
"אני נישאתי… גם בעלי היה יהודי דתי, אבל הוא לא יכל לעזוב בגלל שהאחיות החולות שלו היו כאן. נשארנו לטפל באחיות" (רשל ניסים שורף).
עם זאת, מרבית הנשים המרואיינות נשארו בבולגריה לא מכורח נסיבות אלא מתוך בחירה. תחושת שייכות ואהבה כלפי בולגריה לצד אמונה בערכים הומניסטיים אוניברסליים הכריעו בבחירתן של נשים אלה שלא לעלות לישראל.
"פה אנחנו מרגישים בבית… אני בעצמי כמה שאני יהודיה ככה אני גם בולגרית" (מריה דניאלובה).
"אני גרה פה 82 שנה… זאת המדינה שלנו" (ביאנקה לזרוב).
על שאלתי מדוע לא עלתה לישראל, ביאנקה כהן עונה: "אני פשוט, אני אוהבת את בולגריה, הטבע, האנשים. כל החיים שלי קשורים לבולגריה. אני הייתי בישראל חודשיים. אני מאוד התעניינתי בהיסטוריה של ישראל, אני הלכתי מחיפה לתל אביב, ראיתי הרים לבנים, והאויר, את יודעת, מאוד לח. ומנתניה אני הלכתי לחיפה. כל התיק של התרטב, ואני חשבתי זה לא טוב, תראי כמה שנים הם נותנים כל כך הרבה מעצמם ועדיין המדינה היא לא כמו בולגריה".
רגשות החיבה והשייכות כלפי בולגריה חזקים במיוחד בקרב נשים שהיו פעילות בתנועת המחתרת בתקופת המלחמה. ניכר מדבריהן כי הפעילות המשותפת נגד האויב הפאשיסטי יצרה רגשות אחווה כלפי העם הבולגרי, ותרומתן למאמץ לשחרור בולגריה חיזקה בהן את תחושת השייכות לארץ זו.
במהלך המלחמה אסתר ישבה שנתיים בכלא על פעילות מחתרתית. לשאלתי, מה לדעתה הדבר המשמעותי ביותר שעשתה בחייה, אסתר עונה: "הדבר הראשון, שהשתתפתי בתנועה הפרטיזנית… אני עבדתי במאבק, בהתנגדות, אני הייתי בתנועה הקומוניסטית. פה הצלחתי לעשות משהו למדינה הזאת ולתרום משהו. כמעט קיבלתי עונש מוות אבל כולם התייחסו אליי בצורה מאוד אנושית. בבית הכלא חייתי עם בולגרים… חיינו שם כמו אחיות, כמו חברות, וכל זה יצר אהבה לאנשים האלה ולמדינה הזאת."
בינקה כהן, שגם היתה פעילה במחתרת, אומרת: "אני מרגישה בולגריה… כל מה שאני תרמתי לבולגריה שווה למה שנתנו הבולגרים. אני לא מבדילה את עצמי."
אך על אף החיבה של הנשים כלפי ארץ מולדתן, ועל אף מידה גבוהה של השתלבות חברתית, בכל זאת הן מרגישות יוצאות דופן כיהודיות בתוך החברה הבולגרית. מקור השוני כפול, והוא נובע הן מהמסורת והתרבות היהודית שבעטיה מבדילות את עצמן הנשים מסביבתן, והן מגילויי אנטישמיות מצד החברה הבולגרית שבגינה נכפה עליהן שוני. מדברי הנשים עולים יחסים מורכבים כלפי בולגריה, בהם רגשות של שייכות וחוסר שייכות מתקיימים בערבוביה.
"אנחנו לא בולגרים, אנחנו לא חלק מהעם הזה… אני מרגישה כל השנים שאני דיפרנט מהעם הבולגרי… אני שונה עם המסורת שלי, עם האמונה שלי, עם החינוך. כן, אני לא בולגריה, אני שונה" (ד"ר סופי דנון)
"אנחנו יודעים שאנחנו קצת שונים מאחרים. את זה אנחנו יודעים.[המראיינת: במה אתם שונים?] זה שאנחנו אומה אחרת [את מרגישה את עצמך גם בולגרית?] כמובן. התרבות שאני קיבלתי קיבלתי הודות לבולגריה, קיבלתי גם ידע והכל, אני לא יכולה להתכחש לבולגריה, בשום מקרה. לפעמים זה לא נעים כשאומרים 'הם יהודים'" (מתילדה יוסף לוי).
לאורך ההיסטוריה התאפיינה בולגריה בדו-קיום מוצלח יחסית בין העם הבולגרי ליהודים החיים בקרבה. באופן יוצא דופן מנעו הבולגרים את השמדתם של יהודי בולגריה בתקופת מלחמת העולם השנייה. אך בעוד שהיו בולגרים שהתנגדו למסירת היהודים, הרוב השקט של האוכלוסייה נותר פאסיבי. בזיכרונות שהעלו הנשים מתקופת מלחמת העולם השנייה כמעט בכל סיפור ישנם בולגרים טובים שעזרו לנשים לשרוד, ובולגרים רעים שהתנכלו להן.
בתקופה הקומוניסטית, על אף ההזדמנויות שהיו פתוחות בפני יהודים ולמרות האהדה שממנו נהנו היהודים בבולגריה, מעולם לא היה היהודי שווה לחלוטין לעמיתיו הבולגרים. במהלך הראיון, ביאנקה כהן סיפרה על אנטישמיות ממנה סבלה בתה כאשר התמודדה על משרה כעיתונאית.
גם בשנים האחרונות, בעוד משתמרים יחסים טובים בין יהודים לבולגרים, המדינה אינה חפה מאנטישמיות ומשנאת זרים. בתקופה האחרונה מתחזקים בבולגריה קולות לאומניים, גוברת ההדפסה וההפצה של ספרות נאצית ופאשיסטית, ורווחים ביטויים של שנאה כלפי הצוענים.
תוך כדי הדיון על מדינת ישראל הזכירו הנשים את הצוענים. מהיחס של החברה הבולגרית כלפי הצוענים הן מקישות על מצבן כיהודיות במדינה. קשר היסטורי של רדיפות בתקופה הפאשיסטית מחבר בין שני המיעוטים האתניים הללו החיים בבולגריה.
"זה נכון שתהיה לנו מדינה משלנו… כל עם צריך שתהיה לו מדינה משלו" (אסתר יוסף קאלו).
"אני חושבת שהיהודים לא צריכים להיות כמו הצוענים, שתהיה להם לפחות מדינה" (מריה דניאלובה).
"שם היהודים בונים מדינה בשביל שיהיה ביטחון ליהודים מכל העולם. כדי שאני אוכל להגיד 'זו ישראל, זו המדינה שלנו'. [המראיינת: למי את רוצה להגיד את זה?] לכל מי שאומר 'אתם, מי אתם? אתם לא חלק מהעם הבולגרי'. יש מפלגה אחת שלפני שקמה מדינת ישראל אמרה 'היהודים לסבון והצוענים לאספלט'… גם כיום, כשמדברים נגד הצוענים אני חושבת שזה נגד היהודים. [למה?] מפני שהם אומרים 'המדינה שייכת לבולגרים'" (ד"ר סופי דנון).
מדינת ישראל מבדילה את יהודיי בולגריה מהצוענים, הסובלים מרדיפות וממעמד נחות בשל היותם חסרי ארץ משלהם. באופן זה קיומה של מדינת ישראל משפר את מעמדם של היהודים בתוך החברה הבולגרית בה הם חיים.
כל הנשים המרואיינות עברו את מלחמת העולם השנייה בבולגריה תחת המשטר הפאשיסטי וסבלו רדיפות קשות. היחס שלהן כלפי מדינת ישראל קשור קשר הדוק בעבר זה, ובזיכרון השמדת היהודים בשאר ארצות אירופה. מדינת ישראל נתפסת בעיניהן כמגן מפני הישנותה של השואה.
[המראיינת: האם חשוב שתהיה ליהודים מדינה משל עצמם?] "כמובן. זה סוג של ביטחון מסוים… כשאני יודעת מה עבר עלינו" (בינקה לזרוב)
"אם מדינת ישראל היתה קיימת לפני המלחמה לא היה הולוקוסט אני חושבת… מפני שמדינת ישראל היא משמרת." [את מרגישה שישראל נותנת לך ביטחון?] "כן. זה מאה אחוז. שם היהודים בונים מדינה שמעניקה ביטחון ליהודים מכל העולם… אני שמחה מאוד שיש לנו ארץ משלנו שיכולה להגן עלינו, שיכולה לאסוף את היהודים שסבלו הרבה מאוד לאורך השנים, ועכשיו לא תוכל להתרחש שוב ההולוקוסטה" (ד"ר סופי דנון).
תחושת הביטחון שמדינת ישראל מעניקה לנשים אלה נובעת במידה רבה ממהותה הסמלית, ומתקיימת במנותק מהאופן בו חוות הנשים את הקשר עם מדינת ישראל בחיי היום יום. בפועל, הנשים סבורות כי הרבה יותר בטוח לגור בבולגריה. הן מרבות בדאגה לגורלה של מדינת ישראל וחוששת לביטחון יקיריהן בארץ.
"שלוש וחצי שנים גרנו שם, בגילה, בירושלים". [אהבת לגור בישראל?] מאוד מצא חן בעיני. אבל ממש רעדתי מפחד, האוטובוסים, הפצצות, כל מיני דברים כאלה. כן, העצבים שלי פשוט לא החזיקו" (מריה דניאלובה).
[מה את חושבת על ישראל?] "שתישאר, שתמשיך להתקיים. עכשיו למשל, יש בעיות עם היציאה מעזה, [ההתנתקות] אפילו קצת דם, אני מקווה שזה יעבור. אני מבינה שהמצב מאוד קשה, גם לאלה שצריכים להתפנות מבתיהם וגם לאלה שצריכים להוציא אותם." [את לפעמים מרגישה עצב על כך שאת לא בישראל?] "המצב בארץ הוא יותר קשה" (אסתר יוסף קאלו).
"אני מרחמת עליהם [הישראלים] שאין להם את השלווה שיש לנו כאן… אני מרגישה כאב מאוד גדול בלב בגלל כל הטרגדיות שמתרחשות בישראל… זה לא קל שם" (בינקה כהן).
"כל פיגוע שיש בארץ משפיע עלינו מאוד לרעה… יש לנו קרובים שם ואנחנו פוחדים, כל היהודים שם, וכל הקרובים… תמיד כשקורה משהו, אסון כלשהו, אני פוחדת מאוד" (רשל ניסים שורף).
המסורת והתרבות היהודית ממלאות מקום חשוב בחיי נשים אלה. כל המרואיינות הדגישו את הערך הרב שהן מייחסות למורשת היהודית ואת הגאוה שהן חשות הודות ליהדותן. היחס שלהן כלפי מדינת ישראל מהווה חלק בלתי נפרד מיחסן אל המורשת ואל המקורות היהודיים. ההיסטוריה היהודית של המאה העשרים, הציונות וקום המדינה, נתפסים בעיניהן כחוליות בהיסטוריה היהודית הממשיכות באופן ישיר את סיפורי התנ"ך.
"אני הולכת לבית האבות… ואני מספרת לאנשים את התורה מבראשית ועד משה רבנו ואחר כך על מצב ישראל ומדינת ישראל, כמו סיפור" (ד"ר סופי דנון).
"ליהודים יש היסטוריה כזאת נרחבת… ממשה אחרי היציאה ממצרים… יוסף טרומפלדור שנפטר במלחמה, ז'בוטינסקי ואחרים שנפטרו כדי שתהיה מדינה" (אסתר יוסף קאלו).
שיעור ההתבוללות בבולגריה גבוה ביותר. מרבית ילדיהן של הנשים המרואיינות נשואים לבני זוג שאינם יהודים, והקשר שלהם אל היהדות רופף. נשים אלה, אשר חשוב להן שהיהדות תמשיך ותישמר, מוטרדות מההשלכות של מצב זה. מדינת ישראל מבטיחה את קיומו של העם היהודי גם מפני הסכנות שטומנת ליהדות ההשתלבות המוצלחת בבולגריה.
"הלאומיות שלנו דועכת פה בבולגריה… אנחנו אומה חכמה וזקנה, אנחנו צריכים לשמור על זה… האנשים הצעירים כבר לא יודעים מה זה יהודים, הם שואלים 'מה זה, אתם יהודים, מה זה?' ואנחנו הזקנים אנחנו כבר מתים אחד אחרי השני. אני מקווה שבישראל הכל יסתדר עכשיו ואומה אחת זקנה תשרוד" (מתילדה יוסף לוי)
האופן בו תופסות הנשים את מדינת ישראל ויחסן כלפיה עונים במידה רבה על הצרכים הנובעים מזהותן היהודית-בולגרית. כבוגלריות ממוצא אתני שונה, מדינת ישראל מעניקה לנשים אלה הגנה מפני הפגיעות הכרוכה במצבן, מאזנת את יחסי הכוחות בינן לבין החברה הבולגרית ומהווה מקור לגאווה. "נעים לי מאוד לשמוע על ההצלחות של העם שלנו בישראל, מפני שזהו העם שלי וכל הצלחה במדע, באמנות, בתרבות, הכל, משמחת אותי. אני שמחה שיש אנשים כל כך מצליחים בארץ" (ד"ר מתי אלבוחרה). כיהודיות החיות בחברה בולגרית מדנית ישראל מהווה אפיק לביטוי החיבור אל המורשת ואל המקורות היהודיים, ומסירה מעל הנשים את נטל הדאגה להישרדותו של העם היהודי.
הקשר אל מדינת ישראל מיטיב את חיי הנשים כיהודיות החיות בבולגריה. יחסן של הנשים כלפי מדינת ישראל וכלפי בולגריה אינם עומדים בתחרות אלא משלימים זה את זה. "אני תמיד אומרת שיש לי שתי מולדות. אחת בתודעה שלי – אני לא יכולה להתנתק מישראל, אני קשורה לישראל, להיסטוריה, לכל המשוררים. אבל פה נולדתי ופה גדלתי, פה נולדו לי הילדים, פה אני מרגישה טוב" (אסתר יוסף קאלו).
נשים אלה שרות את שירת ציון תוך הדגשת מהותה הסמלית של מדינת ישראל, המוחשית עבורן יותר ממהותה הפיסית-גיאוגרפית. אולי בשל כך מרבית הנשים צידדו בתכנית ההתנתקות, שהתבצעה בעת עריכת הראיונות. עבורן, ערכה של מדינת ישראל כספקית של ביטחון וכמקור לגאוה בקרב הגויים עולה על חשיבות שלמותה הפיסית של הארץ. הדימוי בו מתארת ד"ר סופי דנון את השאיפות הציוניות של יהודי בולגריה כפי שחוותה אותן בילדותה ממחיש את מקומה של מדינת ישראל בחייה ובחיי שאר הנשים היהודיות-בולגריות:
"היינו ציוניסטים… כולם רצו לבנות את מדינת ישראל, אבל לא אמרנו מדינה. את יודעת איך אנחנו אמרנו? 'אנחנו נבנה קן, כמו הציפורים. אנחנו נבנה קן ישראל'. אנחנו לא דיברנו על מדינת ישראל כפי שהיא היום, אם יש פלסטינים או אין פלסטינים, דיברנו על קן יהודי. ואני, כשהייתי קטנה חשבתי על המילים האלה, שאנחנו צריכים קן אחד ששם יהיה ליהודים שלום. לציפורים בקן אין מלחמה, הן בטוחות. רצינו שעם ישראל יהיה בטוח, שלא יהיה לו צער, מפני שאנחנו פה כל פעם בצרה… אני זוכרת שרציתי שיהיה לנו קן יהודי בו לא יהיה פחד" (ד"ר סופי דנון).
התפקיד שממלאת מדינת ישראל עבור נשים אלה דומה לזה של הקן בחיי הציפור. הקן הוא הבית של הציפור, אך היא מבלה את חייה במעוף מחוצה לו. הקן מספק לציפור ביטחון ומקור להמשכיות המיטיבים את חייה במרחבים.
מקורות:
אשכנזי, ג. ונסים, ג. (1998). היהודים הסמויים – יהודי אירופה המזרחית מימי הקומוניזם ועד היום. תל אביב: הוצאת דביר, עמ' 271-227.
Stefanov, P. (2002). Bulgarians and Jews Throughout History. Religion in Eastern Europe, 22 (6), 1-11.
